שאלה: ממתי את חברה בצוות צ”חי?

תשובה: אני חברה בצח”י באופן רשמי מאז דצמבר 2021. בתפקיד ראש מכלול חינוך (יותר נכון מייצגת התחום בצח”י, היות שיו”ר חינוך, גילית טל ונטע סגל אחריה, אמהות לילדים צעירים ואינן נמצאות בקיבוץ בעת לחימה). קצת לפני כן, במאי 2021, הצטרפתי לצוות מכלול אוכלוסיה (רווחה), יחד עם עפרה הלפרין, אלון דגן, נטע סגל, ענת בכר. כך התחלתי להתוודע לנושא ניהול החירום בקיבוץ. לשבת בישיבות, להשתתף בתרגיל, ולנסות להיות יד ימינה של עפרה (כי היא מנהלת ריכוזית ביותר… 😉)

שאלה:  מה תפקידך?

תשובה: בעצם יש לי שני תפקידים בצח”י. אני שייכת למכלול אוכלוסיה/רווחה, ומרכזת את מכלול החינוך כפי שאמרתי, משום היותי אמא לילדים גדולים שלא מתפנה מכאן בהישמע האזעקה הראשונה, ולכן שימשתי אשת הקשר של מערך החינוך בחירום בצח”י.

שאלה:  האם תפקידך השתנה במלחמה הנוכחית?

תשובה: במלחמה הנוכחית – למרות תכניות החירום המוכנות, לפינוי של הנוער – 24 שעות אחרי תחילת המלחמה למקום פינוי מרוכז, דבר מכל זה לא קרה.

למעשה עד עתה הנוער שוהה עם המשפחות. המשפחות התפנו בחיפזון החל ביום שבת בערב והמשך במהלך יום ראשון. לא העלינו בדעתנו לנתק את הנוער מההורים, בסיטואציה שנוצרה. אייל רכז החינוך הבלתי פורמלי גויס מיד עם תחילת הלחימה, ולכן הקשר עמו היה חלקי ומקוטע.

דבר נוסף שהשתנה במלחמה הנוכחית הוא מעורבותי בתחום הרווחה, והפעלת צוות הטלפניות. יום שבת 7.10.23 שעה 7:32 – קיבלתי טלפון מעפרה שביקשה שאקח על עצמי את הפעלת הטלפניות באופן מיידי, משום שהיא מתחילה לארגן את רשימות הפינוי.היה קושי טכני גדול משום שהרשת הסלולרית נפלה. גם החשמל נפל, אבל בזכות הגנרטור אצלי בבית ה-wifi עבד וכך תקשרתי בוואטצאפ עם הטלפניות. ב-8:34 כתבתי בקבוצת הטלפניות “שימו לב שאי אפשר להתקשר בסלולרי. רק שיחת וואטצאפ.”

לפני כחודש – נפגשנו, עפרה ואני, ותכננו מפגש לכל הטלפניות הוותיקות יחד עם טלפניות חדשות שהתנדבו להצטרף לצוות אחרי פרסום במקומי. הכנו תכנית וקבענו תאריך ל-25.10.. בבוקר ה-7.10.23 נזכרתי בכל המתנדבות החדשות, ומכיוון שחסרו לי טלפניות, גייסתי אותן לעבודה מיידית. הכנסתי אותן לקבוצת הוואטצאפ, שלחתי אליהן רשימת אנשים ליצירת קשר, הנחיתי אותן מה לשאול ואיך. עצם העשייה הזו הרגיעה גם אותי וגם אותן. חלקנו אינפורמציה, שלחנו שכנים לדפוק בדלת ולהעיר תשומת לב לחיבור של טלפון קווי, מצאנו פתרונות לבעיות שצצו, ובאופן כללי עבדנו בשיתוף פעולה יוצא מן הכלל. מי שנתקעה ולא יכלה לשמיך את הרשימה שלה, אחרת המשיכה. אין לי מילים לתאר את גודל ההתגייסות והעזרה בשעות הראשונות של השיתוק והפחד שהיו מנת חלקנו.

מאז, ממשיכות הטלפניות ביצירת קשר עם אנשי הרשימות שלהן. פיתחו כבר יחסים קרובים, איתרו מצוקות ודיווחו, העבירו בקשות לעזרה. זה חשוב לדעתי מאד מאד. קיימנו כבר שני מפגשי זום לאוורר את עצמנו. לעתים השיחה לא פשוטה, אדם במצוקה פורק מתח בשיחת הטלפון, אבל הטלפנית נותרת לעתים פגועה.

שאלה: תתארי את הקבוץ – מראה ותחושה-  ממבטך ביום שבת ה 7.10 ואחרי שהתרוקן?

תשובה: . המלחמה הזו היא שבר גדול מאד באמון הבסיסי שלנו בכך שהמדינה והצבא ישמרו עלינו ויהיו לנו מגן. בסבבי לחימה קודמים, אנו יודעים, המשפחות הצעירות מתפנות ואילו המבוגרים והרווקים נשארים. מתחזקים את המשימות השוטפות למשך שבוע שבועיים, עד להפסקת האש ולחזרה לשגרה. הפעם זה לא כך. כל רעש בחוץ אני תוהה, שלנו ? שלהם ? הצרורות ששומעים – זו מתקפה נוספת של חמאס ? או מה ? כל זה לא מאפשר מנוחה. בשבת לפנות ערב הגעתי הביתה אחרי שעות ארוכות בחמ”ל. העברנו הודעה מפה לאוזן (אין גם wifi בשלב הזה) אפשר לצאת במהירות דרך כביש 4 צפונה. לא להתעכב בצומת.

אנשים חיכו ארוזים רק להודעה, וממהרים לצאת. הקיבוץ מתרוקן  מיושביו. עברתי בעצמי אצל כמה שכנים והפצרתי בהם לצאת. לא להתעכב. לי ברור שאנו לא יוצאים. נתן וישי שומרים בעמדה למעלה בשחזור. נדב מהבוקר בחוץ, מתיישבת על הספה לכמה דקות שיחה עם בן הזוג. מנוע של ריינג’ר מתקרב ונעצר ליד הבית. באו לקרוא לי עקב אירוע מציאתן של שתי בנות צעירות, ניצולות ממסיבת הטבע, שהסתתרו בשיחים במפגש משך 11 שעות. מפוחדות, מנותקות מהעולם בלי סוללה בטלפון, המומות ובוכיות. עפרה ואני לקחנו אותן אל ביתה של עפרה, שם, מהטלפון הקווי של עפרה התקשרנו לאבא של אחת מהן, למסור שהן בסדר. התקשרנו גם למשטרה ומסרנו פרטיהן, ואז מצאנו להן טרמפ צפונה עם משפחה שעמדה לצאת מהקיבוץ. האבא בא לאסוף אותן בצומת אשקלון. לסיפור שלהן סוף טוב, הן חזרו הביתה בשלום אבל סיפרו על ידיד שלהן שנפצע מירי ולא ידוע להן לאן נעלם הידיד הפצוע והרכב שהושבת.

בלילה אני חוזרת הביתה, מעדיפה ללכת בין החצרות ולא על הכביש. מאזינה לכל רחש. הבתים חשוכים ורק תאורת הרחוב מנצנצת. בשמיים ללא הפסקה מסוקי קרב, מטוסים, מזל”ט, רעש בלתי פוסק. משה ואני מעדיפים לא להדליק אורות בבית, בתוך החשיכה הזו הבית המואר שלנו ינצנץ למרחוק ויזמין אליו מחבלים אם ישנם. הצבא עדיין לא הגיע לכאן, ורק כיתת הכוננות ומתנדבים נוספים שומרים על הישוב. עומרי, המפקד על כיתת הכוננות, נראה כמו הצרות שפקדו אותנו באותו הבוקר, עייף טרוט עיניים, וגם מודאג מאד.  מאוחר מאד בלילה מגיעים חיילים צעירים מאד מנצח יהודה, עיניהם חלולות. מעייפות ומהמראות שראו בסריקות בקיבוץ בארי. הם מחולקים לעמדות ומחליפים חלק מאנשי כיתת כוננות.

שאלה: איך את מרגישה כשכולכם בקבוץ: את בחמ”ל, משלה במשק ילדים והבנים בכיתת כוננות ומילואים?

תשובה: אם יש משהו חיובי בתוך כל המהומה הזו, הרי זו ההרגשה שכולנו כאן יחד. אפילו צור חזר מדרום אמריקה, הפסיק את הטיול הגדול, והגיע להתגייס כאן לכיתת כוננות. בימים הראשונים אף אחד מאתנו לא חשב על שום דבר שקשור לשגרה. פתאום ביום השלישי קלטתי שלא אכלנו ארוחה מסודרת אחת בארבעה ימים. חזרתי הביתה, חתכתי סלט, טיגנתי חביתות, קליתי צנימים, וקראתי לכולם להגיע לארוחת מסודרת. גיליתי שזה מהלך שמרגיע אותי. לעשות דברים של שגרה. מכינה קפה ועוד קפה. הבחורים יוצאים לשמירה, חוזרים. קשה מאד לישון, הרעש גדול, אזעקות, טנקים, תותחים, מטוסים. נדב בחור חייכן ומצחיק בשגרה, פשוט לא מחייך ושום בדיחה לא נשמעת. אני חושבת שהוא חווה פחד גדול מאד בשבת בבוקר, וגם שמר שעות ארוכות אחר כך בעמדה לבדו עם רעש בלתי פוסק של ירי מכל עבר. עומרי עשה דבר חשוב וביקש מחברי כיתת כוננות לכתוב את מאורעות היום.

לקחתי את המשימה הזו גם לעצמי, לדובב ולהקליד את אלו שלא אלופים בלכתוב. ראיינתי את חן (לא כתבתי כי לא רצה), ראיינתי את מיכה, ראיינתי את מושון ואת יהל.

שאלה:  מה מחזק אותך בימים אלה?

תשובה: בימים שחלפו מאז שבת שהתהפך עולמנו, עסקתי ללא הרף בעשייה של צח”י. הרבה מאד שעות של עיסוק בפינוי אנשים, חדרים כאן וחדרים שם, בקשות למועצה – מידע לציבור. על הקו עם כאלו שאינם יודעים את דרך המילוט החוצה או שלא בטוחים בעצמם פתאום, על הקו עם ההיא שמגיעה למלון, לא מוצאת את עצמה וכמעט מתייאשת. תיאום כניסה לוטרינר של הרפת שייכנס לתפור את הפרות שנפצעו, הציר נסגר, הציר נפתח – עיסוק בלתי פוסק, עוזר לי שלא לחשוב, לא מקשיבה לחדשות כמעט, ורק בלילה לפני השינה פותחת להתעדכן ובוכה.

בחלוף חודש, יש לי רושם שעליי לחזור לחיי הקודמים, להתחיל – בצעדים קטנים – לחבר את הראש והנפש אל העבודה, לאנשים שהיו חלק מהיומיום שלי. התחלתי הבוקר בניקיון יסודי בפינת העבודה שלי בבית. הבית כולו מאובק כל כך, כל בום מוריד עלינו אבק וטיח. מצמצמת את הנוכחות שלי בחמ”ל. עדיין עונה לשיחות בכל מיני שעות מוזרות, וגם בשבת. מקשיבה לרחשי הלב של חברים שמתגעגעים הביתה ורוצים לחזור. קשה מאד להיות רחוק. גם אם כאן לא כיף עכשיו – זה הבית.

שאלה: האם ואיך את רואה את הקבוץ ביום שאחרי המלחמה?

תשובה: אחרי המלחמה ? אני לא יודעת. ברור לי שיהיו כאלה שיעזבו. אני לא בטוחה אם היו לי ילדים צעירים היום מה הייתי מחליטה בעצמי. קשה מאד לתווך להם מציאות שאנו בקושי מצליחים להבין. הגיהנום שנפתח עלינו לפני חודש לא במהרה יישכח. נצטרך לעזור כמיטב יכולתנו לשכנים שלנו, אנשי נתיב העשרה שנפגעו קשות. מוישה עשה כבר כמה קבוצות לילדים הצעירים שלהם מחופים. כנראה שיעשה עוד כמה וכמה וכמה קבוצות.

מה שכן, אני יכולה לומר שיש אנשים שהתגלו לי במלוא הדרם. חסונים מאד בתפקוד שלהם, נוכחות טובה ומרגיעה והרבה מאד עשייה שקטה. לא אשכח להם זאת.