בין שתי גבעות
ד' באדר ב' תשפ"ד | 14 במרץ 2024
עורכת ראשית: ליאור רייזל
עיצוב גרפי: דור מצאפי
צילומים: צפריר ניר
דבר העורכת - ליאור רייזל
יותר מ300 אנשים עזבו את המלונות וחזרו לקבוץ. לאט לאט החיים חוזרים למסלולם, גם אם שונה משהיה. המלחמה בעזה נמשכת, 160 ימים ש134 גברים, נשים וילדים חטופים עדיין בשבי החמאס. בצפון ירי טילים הולך וגובר ודיבורי מלחמה נשמעים בתקשורת השכם וערב. בשונה מהעבר זמן המלחמה הולך ומתארך ומצריך הסתגלות, עמידות וגמישות למול השינויים המתרחשים.
בשטחים הפתוחים הטבע מתחיל להתעורר לאביב בפריחה ופרפרים כאילו דבר לא קרה וקורה.
בעלון הפעם: נועה בארי הרוש עם טקסט שפרסמה בפייסבוק על החזרה לקבוץ; נעמי ציון על הפרידה מהמלון בגבעת אולגה; קרולין כרמי בראשית עם הטור “חוטים”; בפינת ” יצירה מקומית” שיר שכתבה עדי כשר וצילומים של דוד שני משמורת גדור, בין חוף גבעת אולגה לחוף מכמורת; במסגרת תיעוד התקופה- טקסט שכתב יניב צרפתי על השבת ב 7/10; ורד בר סמך עם קטע מעלון הקבוץ שיצא במרץ 49 ובו התלבטויות האם לחזור לקבוץ אחרי חמישה חודשים שיד מרדכי שוחרר; דף צח”י; משה סוקר עם עדכון על השחמט; נאוה גל עם תודות.
*\ פבלו נרודה (מתוך הים והפעמונים)
אִם כָּל יוֹם נוֹפֵל
אֶל תּוֹךְ כָּל לַיְלָה,
יֶשְׁנָהּ בְּאֵר
בָּהּ הַבְּהִירוּת כְּלוּאָה.
יֵשׁ לְהִתְיַשֵּׁב עַל שְׂפַת
בְּאֵר – הָאֲפֵלָה
וְלָדוּג אֶת הָאוֹר הַנּוֹפֵל
בְּסַבְלָנוּת.
(תרגום: ערן צלגוב)
״…דבר איתי על המצב ובינתיים
תודה על כל חיבוק
על כל גרם של שמיים
מעוד שקיעה לעוד זריחה
מעוד עצבות לעוד בדיחה
אחרי שנים עוד לא תבין את עצמך
תבדוק דרכון מזרח תיכון
גם היא נלחצת
תגיד נכון אין ביטחון בזמן העצב
ושוב כמו צב
תעמיס את כל חייך על הגב
וזה כואב
ואין לי טענות לאף אחד…״
7.3.24
חמישה חודשים.
אתמול חזרנו הביתה. לקיבוץ.
אין פה תמונת ניצחון, גם לא תהיה.
אין פה שמחה גדולה או אפילו תחושת הקלה.
אי שם באוקטובר או אולי נובמבר כשדמיינתי את היום הזה שבו נחזור (עד כמה שהצלחתי לדמיין בכלל חזרה הביתה),
היה ברור לי שזה לא יקרה עד שתהיה הכרעה,
עד שכל החטופים יחזרו הביתה, עד שלא יהיה חמאס – שזה או אנחנו או הם, עד שיהיה לנו 100% ביטחון ושלל סיסמאות והבטחות שהבטחתי לעצמי.
אז מה קרה ?
מסתבר שהמציאות הרבה יותר מורכבת,
שאף אחד לעולם לא יוכל להבטיח לנו 100% בטחון, בשום מקום בארץ הזו.
שבהינתן וזה הבית שאנחנו רוצים לחזור אליו, שזה המקום בו אנחנו בוחרים (מחדש) להמשיך ולגדל את הילדים שלנו, אין באמת טעם למשוך ולמשוך את הזמן הזה מחוץ לבית, כאשר המציאות הבטחונית לא תשתנה מהותית, מעבר למה שכבר השתנתה.
שככל שאנחנו מושכים עוד ועוד בתוך המציאות ה״מדומה״ הזו, ככל שאנחנו ממשיכים להחזיק את החיים שלנו על ״הולד״, כך הולך ומתרחק מאיתנו תהליך ההחלמה והחוסן.
בחודשיים האחרונים ביקרנו יותר ויותר בבית ובקיבוץ, בהתחלה לשעה, אחר כך למספר שעות, בהמשך ללילה ואז לסופי שבוע שלמים.
תהליך שלא היה קל לאף אחד מאיתנו, איטי ומדורג.
אי אפשר להסביר כמה זה מוזר לארוז מזוודה, לפני שנוסעים ל״חופשת סופ״ש״ בבית, וכמה קשה לארוז את אותה המזוודה בשבת, כדי לחזור איתה למלון.
ככל שהיינו יותר בקיבוץ ובבית, אפילו בשדות (הפחד הכי גדול שלי), התגברה בנו ההבנה שאנחנו רוצים לחזור, שאנחנו צריכים לחזור, שזה הדבר הנכון לנו, כמשפחה.
שלמרות הקושי והחשש, הבית והקיבוץ הם האוויר לנשימה שהיה לנו כל כך חסר בחודשים האחרונים. העוגן. הקרקע היציבה.
ומה עם הבטחון ?
עם כל הצער שבדבר – מה שהיה הוא מה שיהיה, וגם בפעם הבאה, נצטרך להגן על עצמנו בעצמנו.
מה שהיה הוא מה שיהיה – רק אנחנו אלו שנהיה שונים, רק אנחנו לעולם לא נחזור להיות מה שהיינו, לא נהיה תמימים ולא שאננים, לא נזייף לעצמנו תחושת בטחון, לא נשכח ולא נסלח.
תחושות העצב, הכאב, הכעס והחשש ילוו אותנו תמיד.
אז בראיה מפוקחת הרבה יותר,
אנחנו יוצאים היום למסע החדש / ישן שלנו
לא בלב שלם, אלא ברגשות מעורבים.
בדאגה נוראית לשלומם של האחים והאחיות שלנו שנמצאים במרחק קילומטרים בודדים מאיתנו ובתקווה שיחזרו כבר הביתה בריאים ושלמים.
בעצב וכאב גדול על החברים שלנו, שעדיין לא יכולים לחזור לבתים שלהם, ומי יודע אם ירצו בכלל לחזור.
ובמסע הזה, נצטרך להתחזק לאט לאט, אחד עם השני, כל יום עוד קצת.
ובמסע הזה, ברור לנו שעם כל הכבוד לתהליכים שעברנו בחמישה חודשים האחרונים, תהליך הריפוי והחוסן האמיתי יתחיל רק מהרגע הזה, בו נחזור הביתה.
אני יכולה לכתוב ספר על מאורעות חמשת החודשים האחרונים ועדיין, אני לא אצליח לתאר למי שלא חווה את זה, מעבר לטראומה שבאירוע עצמו, כמה מערער זה לקום ביום אחד ולהיעקר ברגע מכל מה שמוכר ויציב, להפוך לפליטים בארץ שלנו.
כמה אני לא אני, כמה אנחנו לא אנחנו… בתוך כל הכאוס הזה.
יש ביטוי כזה – שהאדמה נשמטת לך מתחת לרגליים – אז התחושה הזו, פיזית, אצלי בגוף כבר חמישה חודשים. נסו לדמיין.
אני כבר מכירה כל כך טוב את חדרה, נוסעת פה בלי וייז, ועדיין, מרגישה פה כל כך זרה. כל כך לא אני.
ילדת הקיבוץ שהכריזה (לא פעם אחת) שלעולם לא תגור בבניין קומות ובטח לא בעיר… כבר 5 חודשים מטפסת את דרכה יום יום (כן, כמה פעמים ביום) במעלה 10 קומות ל״בית״ הזמני. מי היה מאמין.
ובתוך כל זה היה פה גם המון המון טוב ואור, ואנשים שפתחו את הלב שלהם עבורנו.
תמיד אני אומרת ששום דבר לא מובן מאליו ושלא יעלמו הדברים היפים מעינינו – וגם כאן, כמעט כל יום אמרתי את זה לעצמי ולילדים.
הלוואי והייתי יכולה להודות לכל מי שהיה פה בשבילי ובשבילנו בכל התקופה הזו, לכל אלו שדאגו ועטפו ולא עזבו אותי לרגע – בראש ובראשונה למשפחות שלנו משני הצדדים שפינקו ואירחו והאכילו וחיבקו אותנו בלי סוף, לחברות שלי מכל התקופות (ילדות, צבא, אוניברסיטה, עבודות קודמות), לחברים מהעבודה שלי באינדיגו, לחברות מהקיבוץ שרק הן באמת הבינו, לקהילת יד מרדכי שרק הוכיחה את החוזק שלה.
לצוות של מלון ריזורט חדרה, שקיבלו בהבנה ובהכלה קהילה קיבוצית שלמה שנדחסה לתוך בניין קומות, עם כל המשמעויות של זה,
למועצה ולאנשי ונשות החינוך מתוך הקהילה ומבחוץ, שדאגו להקים בית ספר קטן ואינטימי מאפס, בתוך זמן קצר, עם המון כוונות טובות וראיית הילדים.
לאנשים המקסימים מהמתנס בגבעת אולגה, שקיבלו את הילדים בידיים פתוחות לכל החוגים שרק אפשר.
למשפחות המדהימות מחדרה ומשכונת עין הים, שעטפו וכיבסו ודאגו ופתחו את הבית והלב עבורנו, לישיבת הסדר גבעת אולגה, שהגיעו בימי שישי ועברו חדר חדר במלון כדי לחלק לנו חלות טריות של בית (וזכו לגשם של דמעות מצידי..), לאנשי החוסן המסורים, לטל הפסיכולוג שליווה אותי מההתחלה באינסוף עצות וצמתים ולעוד כל כך הרבה אנשים טובים ויפים שפשוט באו ורק רצו לתת מעצמם ולעשות טוב. אין מילים שיוכלו לתאר. שום דבר לא מובן מאליו.
בתמונה שצירפתי –
בסוף נובמבר, כשהבנתי שחדר 1003 במלון ריזורט בחדרה יהיה הבית שלנו למשך זמן ארוך ולא ידוע, התחלתי לנסות ולהפוך אותו ל״בית״, לסדר אותו כך שירגיש יותר חמים ונעים ולהכניס אלמנטים שיזכירו בית ולא חדר במלון, עד כמה שזה אפשרי.
שלט הכניסה היה אחד מהם.
היום הורדנו את השלט, ונשמור אותו למזכרת.
נאחל לבאים אחרינו לחדר 1003 שיגיעו רק כדי להנות ולנפוש.
ואם תהיתם, מבין האפשרויות – הודעה חדשה לא הגיעה, חמאס עדיין כאן לצערנו… אז כנראה האופציה היחידה שנשארה היא – שהשתגענו מספיק.
״…ואולי אין איש יודע
למה באנו הנה
נחש את מי פגשתי
באמצע השדות
מה לעשות בשקט
מה לעשות ברעש
אל תגיד פיקששתי
אל תתחיל לבכות
כשהאור כבר עולה בחוץ
תגיד הנה יש לי פתח הזדמנות…״ ❤
השיר המצוטט בהתחלת הפוסט ובסופו ” דבר איתי על המצב” / שלמה ארצי
אחרי יותר מארבעה חודשים, אני נפרדת מהמלון וחוזרת הביתה.
אז – חדרה:
תודה על הביטחון והשקט הנפשי,
על הרעש של הטרקטורונים/ אופנועים פחות.
תודה על החדר החמוד שלי אליו הועברתי אחרי שהייתה לי נזילה.
תודה רבה על החוף והים, היה מהמם לגור מול המים.
תודה רבה למלון על הסבלנות לשיגעונות,
על האוכל הטעים בארוחות החלביות
על הריחות וארוחות הצהרים המצומצמות אשתוק.
תודה לרחל שטיין וכל העושות במלאכה על קומה 2.
תודה לעפרה, עדנה, מאיה, שולי ולימור – על הכול.
המעליות היו סיוט, ריח הסיגריות לא פשוט
וכל ילד שצרח בחדר אוכל ונדחף במעלית, מתח את העצבים.
אבל חדרה גם האירה פנים:
הווילג’ היה חביב, ספריית הרחוב שמצאתי הפתיעה לטובה,
האנשים היו נחמדים, הספרייה של אולגה לא כזו שווה.
חנות הנוחות ובית הקפה היו יקרים בטירוף
והשופרסל לא להיט, הגלידה של גולדה איכותית.
התגעגעתי הביתה והיה קשה להיות רחוקה
מהקיבוץ, מהבית, מהבגדים, מהכלבה.
ההורים שלי ואחותי עם הילדים עזבו את המלון לגן שמואל
ואיתם ההרגל לשחק תופסת בקומה 2 אחרי ארוחת הערב- תודה לאל.
סך הכול היה לא רע ובימים המשוגעים שהמדינה ספגה המון
אזכור בחיבה את התקופה שגרתי במלון.
הגענו לאירוע טבע נפלא בקיבוץ. החל מפינת החי של מוישלה, שכבר מזמן אינה רק “פינה” אלא מרחב מרגש של יצירה, צמיחה, למידה ועשיה. הרבה פינות של מיחזור, של מחזוריות, של קסמי היקום, נוכחים יחד בפשטות מופלאה. ברפת ממול התחילה המלטה… נשארנו לצפות בה עד סופה. ולרגע חשבתי לוותר על הנטיעות, למרות שלידור הבן של בכיתה א’. וכח המשיכה או בעצם כוחו של החבר אילון מידן עם האב אורי מידן הסיע את לידור לשם, כך שנאלצתי להצטרף. ושדה החיטה הרחב, הגדל כמעט מעצמו לצד עצי הפרי, שהמתינו לשתילה ענו לי על שאלות של חופש מחד ושורשיות מאידך. וכשהמשכנו הביתה, בפעם הראשונה, חשתי את העצב. הוא החליף את הפחד.
שבוע אח”כ הגענו שוב, לבקשת הקיבוץ, לספר את הסיפור על האירוח שלנו באטלנטה, על החוטים שבין קהילות, על הקשר הבלתי נראה, שכמו קורי העכביש, יודע מעצמו להיות חזק מאין כמותו. הפעם הזו, השניה בבית, לא שינתה לי את ההרגשה. מיהרתי לקחת עוד קצת ממה שצריך ולהסתלק בחזרה.
שכחתי לספר שאנחנו כבר חודש בקיבוץ ניצנים. מרגיש דיי דומה ובכל זאת קצת אחרת.
בפילוסופיה, ביוגה וביהדות, מתעסקים במונח “ייחודיות” מלשון יחיד, שמשמעו, הידיעה או אם תרצו המודעות העצמית, שאנו יחידים במינם. שכל אחת ואחד מאיתנו הוא מיוחד ואין עוד מישהי/ו כמונו בעולם כולו. טיפוח השונות הזאת בינינו, חשובה מאין כמותה, כיוון שהיא מחזקת את הקהילה. בחקלאות בר קיימא, כמו אצל מוישל’ה וכמו בשדה בנטיעות מתקיים מגוון. המגוון הינו אחד העקרונות החשובים בחקלאות בר קיימא, שאומר, שככל שיש בשטח יותר זנים שונים ומגוונים של צמחים, אזי יש יותר חיים ובאורח פלא נוצרת יציבות וחוזקות, לעמוד בפני איתני הטבע. ואולי כך בהלימה, ככל שיש יותר שונות וייחודיות בקהילה, אזי אפשר להתמודד עם הכל וגם עם הקול ההוא וההוא.
יצירה מקומית
פרידות / עדי כשר
אני לא טובה בפרידות
נעמוד, נתחבק
נסכם
נגיד שהיה מרגש
ותודה לכולכם
נשיקות ודמעות
אנחה
זה לא הסוף באמת
נחייך במבוכה
ואז לפתע נשתוק
עוד קצת נהפוך לזיכרון
וגעגוע עמוק
אני לא טובה בפרידות
בואו נגיד סתם שלום
כאילו זה עוד יום
נשתה קפה ונעמיד פנים
שמחר הכל יהיה במקום
שהדברים לא משתנים
והכל בשליטה שלנו
שהזמן לא חולף
שהשנים לא עוברות
וגם לא אנחנו.
רצף אירועים וחוויות הזכורים לי מהשבת השחורה ביותר שידעה מדינת ישראל ב 7/10/2023 . כן גם אני באותה שבת ארורה קמתי מוקדם בבוקר כמו הרבה תושבים בארץ ובעוטף עזה לצעידת בוקר שחשובה לבריאות ולנפש , זאת גם הייתה השבת האחרונה ויום החופש האחרון של רצף חגי תשרי, הספקתי להתלבש בבגדי הליכה ולנעול נעלי ספורט ולמעשה כבר הייתי מוכן ויצאתי מהבית ואז לפתע נשמעה עזקת צבע אדום ונשמעו קולות של מעוף רקטות ורשפים שלהם נראו בשמיים. היה מאוד מוזר בשבילי אחרי תקופה כל כך ארוכה של שקט כולל בחגים מלבד ירי לים, מה נפל על החמאס פתאום שהחליטו לשבור את חוקי המשחק ואת השקט ולשגר הרבה רקטות? כמובן שלפי ההנחיות שהתקבלו בפיקוד העורף הלכתי להסתגר בממ”ד לזמן מה, ואז הגיעו ברדיו חדשות קשות על מסיבת טבע גדולה שהותקפה על ידי מחבלים שחדרו מהרצועה ושיש נפגעים רבים והרוגים. לפי הדיווחים ברדיו האירוע הצטייר לי כאירוע גדול אבל מקומי ולא רב זירתי, לאחר מכן הגיעו ידיעות ברדיו שלא ידוע על חדירת מחבלים לישובים הסמוכים לגבול עם רצועת עזה וכוחות משטרה וצבא הוזעקו לאזור.
כאשר יצאתי החוצה מהבית שמעתי טרטורים של באקאי באוויר יריות וצעקות שהגיעו מכיוון נתיב העשרה, זה נשמע לי מאוד מוזר בנוסף התקבלה ידיעה מהאפליקציה ” מקומי” על אירוע חריג על כביש 4 קרוב לשער הקיבוץ ועל כך שיש חשש לחדירת מחבלים לקיבוץ ולכן יש צורך להסתגר בממ”ד ולנעול את הדלת. לצערי הממ”ד שלי לא היה מתאים לתרחיש כזה, הידית של החלון שלו שבורה והמיגון של החלון תקוע על מסילה ואי אפשר להזיז אותו. בYnet הגיעו צילומים של חדירת מחבלים לשדרות, בהתחלה חשבתי שזה מזויף, אך כשהדלקתי את הטלוויזיה כבר היה ברור שהמצב קשה הרבה יותר ממה שדווח בהתחלה ויש גם דיווחים על חדירת מחבלים לישובים הקרובים לגדר כולל נתיב העשרה. יריות של נ”קל נשמעו מכל עבר מדרום הקיבוץ וממערב חלקן נשמעו מאוד קרוב.
הסתגרתי בחדר שינה, נעלתי את הדלת, כיביתי את האור והתפללתי לנס. הפחד הכי גדול שלי מהאירוע שאני זוכר זה היה את השקט שהיה בשכונה, והפחד לשמוע אנשים מדברים בערבית סמוך לבית, לרגע הייתי בטוח שזה הסוף שלי. אין לי בשום דרך להתגונן ופשוט אני מחכה שיגיעו לשחוט אותי כמו תרנגולת. אלה היו רגעים מפחידים שלא חשבתי שאחווה בחיים שלי, אולי רק בסרטי אימה אבל בטח לא במציאות.
אחרי כמה שעות הגיע ידיעה ב”מקומי” שלא ידוע על חדירת מחבלים לקיבוץ. המנהל שלי מהעבודה התקשר והודעתי לו שכנראה יצאתי בשלום מהאירוע. באיזה שלב לא הייתה תקשורת ורק הרדיו והטלפון הקווי עבדו (טכנולוגיה מיושנת אבל יותר אמינה) , התקשרתי לאח שלי והודעתי לו שהכל בסדר והאירוע כנראה הסתיים מבחינתנו. התברר לבסוף שהיה לנו, תושבי הקיבוץ, נס גדול שלא ישכח, כיתת הכוננות של הקיבוץ הצילה אותנו בעזרת מגבניקים מהבסיס הסמוך לקיבוץ, יממניקים שהזדמנו לאירוע ואזרחים טובים מישובים סמוכים. עניתי באיחור רב להודעות שנשלחו אליי מחברים מהעבודה כאשר תקשורת האינטרנט חזרה.
יום אחרי יצאתי באופן בהול מהקיבוץ עם ציוד בסיסי לאח שלי הגר בכפר ורבורג לצורך לינה לזמן לא ידוע, שלבסוף היה לשלושה חודשים תמימים עד שהאזור חזר לרגיעה וביטחון. גם היציאה מהקיבוץ הייתה חפוזה ובדיעבד גם מסוכנת אך לבסוף אני שמח ששרדתי את האירוע יחד עם כל חברי ותושבי הקיבוץ שהיו כאן באותו יום ארור. וגם בני משק לשעבר שגרים בישובים קרובים עברו את האירוע בשלום. הלב כואב על הטבח הנורא שנעשה בישובי העוטף שלרוע מזלם המחבלים חדרו לישוב ועל כל החטופים שנלקחו לעזה ועדיין לא חזרו. המסקנות יוסקו ואני מניח שאירוע כזה לא יקרה לעולם ביישובי העוטף אבל החוויה תישאר אצלי ואצל כל מי שהיה כאן בארץ ובעיקר בישובים הקרובים לרצועה לכל החיים.
השאלות הללו מטרידות את כולנו לאחר שגלינו מביתנו הקיבוצי לפני כחמישה חודשים.
המלחמה תפסה אותנו לא מוכנים ומופתעים עד אימה ונאלצנו לעזוב בחופזה אבל עם המחשבה שבוודאי הכל יירגע תוך כמה ימים כפי שהיה בסבבים הקודמים.
אבל המציאות הקשה טפחה ועדיין טופחת על פנינו ואנחנו ב”קרב” לא פשוט על מיתווי החזרה הביתה.
לשמחתנו, הקבוץ לא נפגע, בתים לא הועלו באש, והחשוב מכל – לא היו לנו אבדות בנפש באותה שבת ארורה של ה 7 באוקטובר. וזה אומר, שברגע שנחליט לחזור הביתה – יש לנו לאן לחזור.
המבוגרים שבינינו ודאי זוכרים, שההתלבטות שקיימת היום בקרב חברי הקהילה, הייתה גם בקרב הורינו – מייסדי הקבוץ לפני 75 שנים, חודשים רבים אחרי שהקימו קבוץ זמני בעלי קאסם.
בעלון הקבוץ שיצא בעלי קאסם במרץ 1949 ניתן ביטוי לרגשות שליוו את החברים שצריכים היו להתמודד עם רעיון השיבה ליישוב הרוס וחרב שבאדמתו קבורים 18 חברי קבוץ ו 8 לוחמי פלמ”ח, שנפלו במהלך הקרבות ביד מרדכי.
עלון יד מרדכי , יצא בעלי קאסם
23.3.1949
י ד מ ר ד כ י ה מ ש ו ח ר ר ת
8 חודשים הננו יושבים בעלי-קאסם.
5 חודשים יד מרדכי משוחררת.
מספרים מדברים בפני עצמם. כל מספר מגלה בתוכו תקופה. כל תאריך מגלם פרשת חיים, תוכניות ורעיונות.
לפני 8 חודשים, עת הגענו הנה, לא חשבנו שכה קרובה הגאולה. לא האמנו שכה קרוב שחרור יד מרדכי. התחלנו לבנות משק על כל ענפיו ומפעליו. אך התוכנית באמצע נפסקה.
5 חודשים עברו מאז אותו היום המקווה והמפתיע כאחת, עת הגיעתנו הידיעה על שחרור ביתנו. בלי החלטות רשמיות, יצאו חברים לדרך ליד מרדכי, לראותה בעיניים, למשש חורבותיה במבט. וחזרנו משם עם החלטה איתנה – לבנות ולהקים את הנקודה מהיסוד ויהי מה!
הרגשות שונות עברו עלינו מאז. גלי אופטימיות ואכזבה, הרחבת הגבול וצמצומו. הנה הולך ומתרקם החלום, שעוד מעט ונהיה מרכז. מרכז הארץ, מרכז הנגב. והנה הולך ומתקרב הנחש הזה בצורת גבול יותר ויותר, והנה הוא מאיים להוות עניבת חנק לנו ולנקודתנו. וכך מתלבטים חברים בין אופטימיות ואכזבה.
ומתבטא הדבר בעיקר בשולי המחנה. בין אלה מספר הזעיר של המהססים, בין אלה- מספר מועט של חברים אשר טרם גמרו אומר בנפשם ושטרם גמרו עם לבטיהם.
ואמנם, היכולה להיות שאלה אם צריך אדם לחזור לביתו עם שיחרורו? היכולה להיות שאלה כזאת אחרי שקידשנו את הנקודה בדם חברינו? הנוכל להירתע מסכנות?
הננו עומדים בפני מבחן. והמבחן הוא על ערכי התנועה. האם לא אנו לבדנו בחרנו בדרך הקשה? הלא אנו בעצמנו בחרנו תמיד בסכנות? ואם כל ארצנו היא גבולות, היש לנו מנוס מכך? ואם ביד מרדכי יהיה לנו קשה יותר, הנפקיר משום כך את ביתנו? המבחן שהננו עומדים בו, הוא מבחן של טיהור. יותר מחושלים נלך לקומם את הריסות ביתנו.
קשה היא תקופת המעבר. זה קרוב לשנה שהננו מפולגים – מחוץ להפסקה קצרה והבנייה שתכננו ושהנה היא מתחילה, נדחית מדי פעם. עם 5 חודשי שחרור יד מרדכי אין לנו להצביע על הישגים רבים בשטח זה. זוהי נקודה שעלינו לזרזה. אם תתחיל הבנייה ותתקדם, זה ירומם את הרוחות. זה יתן את הנקודה המרכזית ואת התוכן בחיינו. זהו השטח שאליו צריך להפנות כעת את כל המאמצים.
כמו כן בשטח הביטחון: אם הוחלט במוסדות להעביר את החלק המשקי, אין להשהות את הגשמת הדבר, למען שלא יהיה עיכוב בבנייה.
כל המאמצים הם – לקימום מהיר של הנקודה להעברה מהירה ולחיי קבע בביתנו המשוחרר.
ישיבת צח”י האחרונה, שהתקיימה ביום שלישי 5.3.24, הוקדשה לדיון בהיערכות לקראת חזרתם של תושבים וחברים לקיבוץ עם הגעת המועד האחרון לקבלת מענק חזרה מלא. בהקשר זה צוין כי מרבית בעלי התפקידים והשירותים בקיבוץ חזרו לתפקוד (חלקי או מלא) וניתן לקבל שירותים באמצעות פתיחת קריאה ב”מקומי”.
עידן הררי הציג את פעילות צוות השבים הביתה, שמטרתו היא לעזור לאנשים החוזרים לקיבוץ להרגיש יותר בבית ולקדם פעילויות קהילתיות משותפות להחזרת הקהילתיות, בשל חזרה נוספת של אנשים לקיבוץ, הצוות ישמח לתגבור מתנדבים. המעוניינים להצטרף מוזמנים לפנות לעידן הררי. נזכיר כי בימי רביעי בערב מתקיימת ארוחה משותפת בחדר האוכל הכוללת גם פעילות תרבותית. כל הנמצאים בקיבוץ מוזמנים לעקוב אחר הפרסומים ולהצטרף.
הוצגו על ידי דבורה וייס צרכים לטובת החזרת המרפאה לפעילות. נדרשים תיקונים וכן ניקיון של המבנה. נעשים מאמצים רבים להחזיר את המרפאה לפעילות חלקית לפחות בשבוע הבא.
מבחינת מיגון אישי לכל משפחה – הנושא נידון שוב. משפחה אשר חוזרת לקיבוץ ומעוניינת בהתקן נעילה לדלת הממ”ד, מתבקשת ליצור קשר עם אייל ראובני לקבלת התקן. במקביל, בקרוב יופץ שאלון צרכים על ידי צוות צח”י לבדיקת כמויות נדרשות והיערכות מתאימה לאספקת התקני נעילה לדלת הממ”ד, נעילת חלון הברזל בממ”ד וכן טלפון קווי בממ”ד.
עוד עודכן כי חדר האוכל החל לעבוד גם בשישי בצהריים לרווחת הנמצאים בקיבוץ.
מיכה עדכן בנושא הבטחון – ישנה עבודה משותפת והדוקה מול הצבא ליישום הדרישות שהועברו על ידי צוות צח”י.
צוות צח”י מברך את השבים הביתה, ומבקש להזכיר כי בעת החזרה (גם אם רק לסופ”ש) יש לעדכן בהודעה את לארי על הימצאותכם בקיבוץ.
עד כאן.
צ.ח.י
שחמט לכוווווווולם…. אתמול, שבת, חידשנו את פעילות שחמט ביד-מרדכי, ע”י קיום משחק ליגה רשמי של האגוד הישראלי לשחמט. היה מפגש בין שתי קבוצות מהמועדון שלנו, הפועל שער-הנגב/חופים בליגה ג’. השחקן היחידי מקיבוצנו היה יהלי ציון והנוספים היו חבר ברור חיל (בן 97), חייל בסדיר תושב אשקלון, תושב תל-אביב בן קיבוץ רוחמה, תושב באר-גנים, נער מהודיה (בן 12) והורה ובנו (בן 8) מניר-ישראל. קטע מרגש היה המשחק בין חבר ברור חיל לבין הילד מניר-ישראל. מרוב ריכוז במשחק זה, אני מצטער שלא צילמתי את המפגש הלא שיגרתי זה. בהמשך, בשבת, 30 החודש, אמורים להתקיים אצלנו שני משחקים: קבוצת ליגה א’ שלנו מול קבוצה מבאר-שבע ואחת הקבוצות בליגה ג’ מול קבוצה מאשקלון. כמו-כן, אנו בוחנים פתיחת מפגש שבועי למשחקים ידידותיים עבור תושבי הקיבוץ.
מילים טובות
ברכות
תודות
