ב5 בנובמבר 1948, שוחרר הקבוץ מידי המצרים ע”י צבא הגנה לישראל. מיד עם הגעת הידיעה על השחרור לעלי קאסם, החליטו חברים רבים להגיע בכל דרך אפשרית לקבוצם אותו עזבו לפני חצי שנה.

 מה שקרה באותו יום פורסם יומיים לאחר מכן בעתון “על המשמר” בכתבה בשם:  זה היום נכספנו לו, עלה ובא :

עם התקבל הידיעה הראשונה על שחרור הנקודה, התחלנו לנהור באופן ספונטאני ליד מרדכי. הדרך ליד מרדכי נראית הפעם ארוכה יותר…הלב פועם והדמיון פועל: איך נמצא את המשק? איך ניכנס? איך ניגש לקבר?

הנה מזדקר כבר מגדל המים. מרחוק הוא נראה כשלם, אך מקרוב רואים שהוא מנוקב ככברה.

אך מה זה? היכן המטע של עצי הפרי מעבר לכביש? האם יבש מחוסר מים? לא, יד זידונית גדעה עד היסוד את המטע המטופל והמפואר .

הכל בוכים בקול שעה שאנו עוברים את השער הראשי. המכונית ניגשת, כרגיל למקום החנייה לפני חדר האוכל. מושג על החורבן הננו מקבלים ממראהו וממצבו של חדר האוכל. קירותיו והגג עודם עומדים אך הם מנוקבים ושבורים מפגיעות הפגזים וחרוכים באש.

על מפתן חדר האוכל מסביב למדורה יושבים הכל אבלים ושותקים. עם אור הבוקר מתגלית תמונת ההרס בכל זוועתה. כל צריף עץ שהיה פעם, פורק ונשבר לחלוטין. בנייני המשק הרוסים כליל, לא נשאר זכר לרהיטים שהיו בהם.

החצר היפה שלנו הפכה לבור אשפה אחד גדול. אין זכר לדשאים, הכל יבש. את הבאר הרסו ואת הקידוח סתמו. דפים מספרי הספרייה פזורים בכל המחנה ובתעלות. החברים מתהלכים בחצר ומחפשים שיירי תמונות ושברי חפצים מהימים שלפני החורבן.

מתחילים להגיע אורחים וידידים לבקרנו. ראשון בא שר האוצר קפלן וסגנו. הוא מתרשם קשה מההרס הרב ומבטיח עזרה בקימום המקום. בין הבאים גם אברהם הרצפלד וישראל גלילי. אחרי סיור יסודי ברחבי הקבוץ, הננו מתאספים יחד עם האורחים ליד מקום הקבר שקושט בינתיים בירק ובדגל הקבוץ. לדבר איננו יכולים. בוכים ומתייחדים עם זכר הגיבורים שקברנו במקום זה במהלך הקרבות. על מותם של אנשי יד מרדכי אנו אבלים יחד עם משפחותיהם וגאים על אופן עמידתם וגבורתם.

דווקא הוד הגבורה הנסוך על המקום הזה, מחייב הקמה מחדש של יישוב משגשג ופורח.

מה גדול היה רצונם של חברי יד מרדכי לשקם מיידית את הקבוץ. תוך כמה ימים התייצבה משלחת מטעם הקבוץ בפני מזכירות הקבוץ הארצי במטרה לקבל עזרה מהתנועה. וכך נכתב בפרוטקול של הפגישה: 

מתוך ישיבת מזכירות הקבוץ הארצי מיום 23.1.1949

עשרה ימים לאחר שחרור יד מרדכי מהכיבוש המצרי (4.11.1948), התייצבה משלחת של הקבוץ במרחביה בפני מזכירות הקבוץ הארצי.  בישיבת מזכירות הקבוץ הארצי, מסרה המשלחת מיד מרדכי על החלטת הקבוץ לחזור לנקודה ששוחררה. במקום נמצאת כבר קבוצת חברים ששוהה שם החל מיום השחרור. אוכלוסיית הקבוץ שמונה עכשיו 170 חברים, לא מספיקה כדי לקיים בו-זמנית גם את צורכי העבודה בעלי קאסם וגם את שיקום קבוץ יד מרדכי מהריסותיו.  המשלחת מיד מרדכי דרשה תוספת של 60-80 אנשים.

יחד עם זאת הועלתה גם דאגת הקבוץ להנצחת זכרם של חללי יד מרדכי ושמו של מרדכי אנילביץ, מפקד מרד גיטו ורשה.

מזכירות הקבוץ הארצי החליטה להעביר שני גרעינים שהגיעו לאחרונה לארץ, להשלמה ביד מרדכי: גרעין “מגן”  – גרעין תנועתי משרידי יהדות רומניה וגרעין “הבונים” – גרעין תנועתי מבולגריה.

תוך שנה מיום השחרור, חזרו כל המפונים מיד מרדכי הביתה. האחרונים לשוב היו הילדים, לאחר שבתי הילדים שוקמו וחלקם אף נבנו מחדש.

בנובמבר 1949, נכתב בעלון הקבוץ:

יום חיסול עלי-קאסם

יום חיסול עלי-קאסם נראה באופק. תנאי הדיור לילדים לובשים עור וגידים. העברת הילדים, החברות ויתר החברים נהפכת לעובדה. תוך שנה מיום שחרור המקום, שבים כולם הביתה. הישוב קם לתחייה. שמחת איחוד הקבוץ מהולה בצער וכאב. 

הילדים מתרוצצים בין ובתוך העמדות. אוספים תרמילים, רסיסים, משחקים “מלחמה”. חסל סדר ארעיות. הרגשת קבע ועצמאות חדרה עמוק בתודעתנו מיד עם שובנו הביתה.

הדבר הארעי והקדוש היה המקום בו הוטמנו חללינו בחופזה תוך יריות והפגזות מסביב . שיחת הקבוץ החליטה להעבירם למקום משכנם הנצחי בתוך המחנה בו הם חיו, בנו ויצרו. הם שוכנים עכשיו לעד בקרבת חבריהם הממשיכים את פועלם, בין מגורי החברים ובתי הילדים. הגבעה בה נטמנו החללים ניצבת מול הגבעה שעליה נמצא מגדל המים שספג אין- ספור פגזים והמשיך לעמוד זקוף ופצוע בכל חלקיו וחיכה לשובנו. כשחזרנו הביתה, קרס המגדל.

בראש הגבעה בה ניטמנו החללים, ניצב עדיין מבנה דו קומתי שחלקו הרוס עקב הפגזות המצרים. על גגו הייתה עמדת תצפית ממנה אפשר היה להשקיף על שטח רחב מצפון לקבוץ.

ומה עלה בגורלה של חוות עלי קאסם?

על כך נלמד ממכתב שנשלח מיד מרדכי לקרן קימת לישראל  בדצמבר 1949.

12 בדצמבר 1949

לכבוד                                                                      

מר ברזני יעקב – קרן קיימת לישראל

כפר יונה

א.נ.

בזה הננו מודיעים לך שב 5 בנובמבר שנה זו, מסרנו את המשק של עלי קאסם לקבוץ הדרום אמריקאי -“געש” . קבוץ “געש” קיבל על אחריותו את כל הרכוש הדומם.

חלק מהמטלטלים שקבלנו בזמן קבלת המשק של עלי-קאסם, יצאו מכלל שימוש בגלל הכרח לפנות את בית משפחת עלי-קאסם עבור ילדינו.

להלן רשימת המטלטלים שהעברנו ליד מרדכי: 

1. רהיטים
2. כיריים גז שבזמן קבלתם היו ללא שימוש.
3. כיריים חשמליים שהתקלקלו
4. פרד שקבלנו בחזרה מטייבה לאחר שנגנב מאיתנו.
5. את המגרסה העברנו ליד מרדכי עבור צרכים דחופים של המשק והננו מוכנים לשלם תמורתה 50 ל”י.

בכבוד רב, מזכירות הקבוץ.

למה בעצם לא נשארנו בחוות עלי-קאסם. על כך אולי נוכל ללמוד ממה ששמעה הסופרת מרגרט לארקין מחברי הקבוץ. וכך היא כתבה בספר “השמש לא עמד דום”.

(עמ’ 251-252): אכן, אנשי יד מרדכי יכלו להישאר בחוותו של עלי קאסם במרכז הארץ ולעבד אדמה פורייה יותר מאדמתם הקודמת. אולם אם יעשו זאת, האם לא יתכחשו לדרכם המוצהרת, דרך החלוציות. הם הרגישו אחריות כלפי האדמות שאותן הפריחו וגאלו מן השממה ואשר על הגנתן נלחמו בחירוף נפש. הם הרגישו כי אינם יכולים לומר: “אנחנו עשינו את שלנו. עתה הניחו לנו לחיות בשלווה”.

לאחר וויכוחים ארוכים ורציניים, החליטו לחזור ליד מרדכי, מתוך תקווה כי הקמתו המחודשת של המשק תספק למדינה יסוד לתבוע את הכללת האזור בתוך שטח מדינת ישראל. (כזכור – לפי “תכנית החלוקה” בנובמבר 1947, יד מרדכי נכללה במדינה הערבית).

אבל לא כולם הסכימו עם ההחלטה לשוב למשק ההרוס. עשרים איש עזבו את הקבוץ באותה שנה. העוזבים וחברי הקבוץ שנפלו במלחמה הפחיתו את מספר אנשי יד מרדכי החוזרים בכדי שליש.

מתוך שיחת ההכרעה על יד מרדכי

 לייבק קאופמן: ההכרעה על יד מרדכי נפלה לפני חמישה חודשים. מאז חלו תמורות רבות. לא חשבנו שההכרה תצא לפועל באיחור כה רב. לאחר הסכם רודוס על קביעת גבולות התחילו ערעורים בין חברים. היו חברים גם שפנו למזכירות ודרשו בירור נוסף על ההחלטה. הננו מתחילים בימי בראשית, ובימי בראשית צריך מאמץ רב. יש וחבר מתחיל לערער על היסוד הקיבוצי, כי הוא עומד בפני התחלה מחדש. כל מה שעבר עלינו עד כה צריך להחזיק אותנו יותר בתוך המסגרת. יש לנו האפשרות לכך. עלינו לחסל את הוויכוחים מאחורי הקלעים ולהעלותם על פני השטח.

 מינק / פנחס שיש : קיבוץ יד מרדכי יבנה ויקום גם אם יעזבו חברים. הגיע הזמן שנפסיק לשחק קיבוץ בכוח האינרציה. אנו עומדים בפני מבחן קשה, ועל כל אחד להגיד מה עם ליבו. אנו נבחנים לא רק כפרטים אלה כקולקטיב. זהו צוו השעה. לו הגבול היה בבית חנון הבעיה הייתה עומדת בתקפה בלאו הכי.

 יצחק ולדמן : המצב שלנו נובע מכמה דברים, הספקות לא באים רק ביחס להסכם רודוס. התרגלנו לחיים נורמליים, ומשהו קרה  בינתיים, והמצב הנוכחי הוא תוצאה מכל מה שעבר. נימוק הביטחון הוא מסייע מאוד. האוירה הזאת שוררת בעיקר כאן בעלי קאסם. ביד מרדכי אין התרגשות כזאת. זוהי הצרה הגדולה הנובעת מתקופת מעבר. אם יש מבחן, זהו המבחן. העמידה ביד מרדכי הייתה מתוך חוסר ברירה, וכאן יש ברירות רבות וזהו המבחן. יד מרדכי תהיה קיימת אולי בצורה אחרת, אנו נהיה אוכלוסייה גדולה,  אולי גם נהיה מיעוט בתוך האוכלוסייה הגדולה. מוטב לנו לצייר את הכול בצבעים שחורים למען שאחר כך יהיה לנו יותר קל. אסור לנו להסכים שרעל זה יכרסם בנו. לנו אין עוד יצירה מרכזית. לנו יש עכשיו יותר אמונה בעתיד. לחברים שדברו על ביטחון : כשאני רואה שהמוני עולים נוהרים ללוד ורמלה, עיירות שעל הגבול, אני שואל במה אנו יותר מיוחסים מהם? אם תהיה מלחמה, מי יוציא שטר מלמפרע לביטחון חייו ומשפחתו ? אם תהיה מלחמה יהיה קשה בכל הארץ. אנו כעת אדוניי המקום, מה שלא היינו לפני המערכה. הסכנה הקרובה בינתיים איננה קיימת. ימשיכו נא בינתיים הספקנים אתנו ! יתנו יד לבניית הנקודה ואז נראה !   אינני מאמין שמצפונם יהיה כל כך קל. ומי שבכל זאת לא ירצה, לא אצטער אם  יעזוב אותנו.

שרה קולנר עמירי : קראנו לאספה זאת במטרה להעלות את המהססים על פני השטח ולחסל על ידי כך את השיחות שמאחוריי הקלעים. ושוב בשיחה זאת כבשיחות קודמות אין דברם נשמע. למה חברים אלה אינם באים לביטוי? השיחות מאחורי הקלעים הם רעל המרעיל את חיינו. יש להן השפעה הורסת ולכן עלינו לגמור איתן פעם ולתמיד. קרבת הגבול לנקודה לא יכול לשמש  מעצר לשובנו הביתה. אין אנו בוחרים בתנאים הקלים. עם עצם בוחרנו בחיינו, בחרנו בקשיים ובסכנות, ואל לנו להירתע מפניהם היום.

ישראל גינסבורג : אף חבר מהעוזבים לא הודיע שהוא עוזב בגלל יד מרדכי. כל אחד הודיע שיש לו סיבות חברתיות. ביד מרדכי חיים עם הבראשית וזה נותן להם את הכוח להתגבר על הקטנות. אנו חיים את החיים האפורים ואין לנו הבראשית. אני אינני חרד מפני העזיבות, אני חרד למחרת הבראשית. החבר מתמרמר, יש לחשוב איך להוציא את המרירות בתוכנו. האם חבר ניסה לספר גם על דברים חיוביים, כפי שהוא רגיל לספר תמיד על השלילה ? כל אחד צוהל כשהוא יכול לספר דבר מה שלילי. מניסיוני בתפקיד נעניתי על ידי כל אחד שפניתי אליו, וזה בשבילי סימן של עידוד. 

אליעזר סטפניר : יש לי רושם שלו היו עומדים להצביע – היו כמעט 100% מצביעים בעד. הוויכוח הוא לא עם אלה שישנם כאן, כי אם עם אלה שנמצאים מחוץ לשיחה. עם אלה שבאופן קבוע אינם באים לשיחות. אם כן יש לברר עם האנשים שאינם נמצאים כאן, ולדעת מה איתם. אנו עברנו זעזוע ויש מספר קטן של אנשים שעומדים בפני עזיבה, וזה טבעי. 

שבתאי וינר : אינני מבין בשביל מה השיחה הזאת באה. זה טבעי שחלק אנשים עוזבים אותנו. יש לדון יותר על שאלת ריכוז הקיבוץ וזוהי השאלה העיקרית.                       

ארטק וינמן : מאחורי ההרמוניה של הבירור מסתתר משהו, ואינני יכול לעבור על זה מעל סדר היום. לא הגיבותי קשה כשהחברים הראשונים עזבו אותנו. עניתי לעצמי שהם אינם חברים שמהווים יסוד לקיבוץ, אך כשבא העניין של בלה ויוסלה, ועברו על כך על סדר היום הדבר הזה אומר: דרשיני!  אי אפשר לברוח מהחשבון המצפוני. ביחס לחברים אלה יש לנו חשבון אחר. אני רוצה פעם אחת את בעייתם להעמיד כאן. בלה היא רק במקרה איננה במקום של חברות אחרות, ויכלה להיות במצבן. מה הייתה אז בלה אומרת לו חבר אחר היה עוזב את הקיבוץ ? על נקודה מצפונית זו אנו צריכים לעמוד. המטרה היום היא שמירת אמונים למי שהוא אחר.

לייבק קאופמן : השיחה הייתה צריכה להיות טיהור האווירה וחיזוק עצמי. לקראת בוא ההשלמה (“הבונים”), יש לזרז את עניין העברתנו וזה יהיה הפתרון החיובי ביותר.   

עלון מספר 1 בעלי קאסם 23/3/1949

מחפשים זכרונות בין ההריסות:

ילדי קבוצת רימון:

בית הבטחון לאחר הקרב:

ההרס לאחר המלחמה: