רעיון הקמת מוזיאון על אדמת יד מרדכי קינן בלב חברי הקיבוץ לאחר שחרור המקום מידי המצרים. אנשי הקיבוץ רצו להנציח את חבריהם אשר נפלו בקרב ההגנה על הקיבוץ. הרעיון הראשוני היה להקים מוזיאון קטן וצנוע על גבעת קבר האחים. אם כך מדוע הוקם המוזיאון כשהוא נושא את הפרוגרמה הכפולה של הנצחת קרבות תש”ח ביחד עם הנצחת מרד הגטאות באירופה?

המוזיאון הוא למעשה החוליה האחרונה בשרשרת ההנצחה  ביד מרדכי שראשיתה באנדרטה מרשימה וגדולת ממדים  של מרדכי אנילביץ׳ שעוצבה והוצבה על ידי הפסל נתן רפפורט בשנת 1951. הפסל עומד על גבעה ליד  מגדל המים שקרס לאחר הקרבות עם המצרים. הצבת הפסל המשוייך להנצחת המרד בגטו ורשה ולשואה, במקום שהוא כל כך סימבולי לקרב שהתרחש ביד מרדכי ב1948, הייתה הסנונית ראשונה של שילוב שתי הנצחות נפרדות לכאורה ויצירת רצף ביניהן.

כאן החל להירקם רעיון הפרוגרמה הכפולה. ויכוחים רבים וסוערים היו בנושא, האם אפשר להנציח תחת קורת גג   אחת שני נושאים חשובים אלה? המתנגדים טענו כי “נושאים כבדים אלו עלולים להאפיל האחד על השני” והתומכים טענו מנגד כי “כאן ביד מרדכי, דמים בדמים נגעו, המגינים עמדו במלחמה כפי שעמדו, מתוך תחושתם כי יש ללמוד לקח מאחיהם בגולה. אם שם (באירופה), לנוכח המציאות האיומה העזו יחידים להרים את נס המרד ולהסב אבידות לאויב הנאצי, כאן על אחת כמה וכמה שיש למצות כל קורטוב של כוחנו במלחמתנו נגד הפולש המצרי”. בספר “השמש לא עמד דום” בקטע שמתאר את הוויכוח שנערך בין המפקדים האם לסגת אחרי חמישה ימי קרב, מצוטטים דבריו הבאים של מוניו: ” אם לא נעשה כל שביכולתנו כדי להישאר ולהחזיק מעמד, נתכחש לשמו של קבוצנו, למרדכי אנילביץ וללוחמי הגטו”. (עמ’ 213).

חברי הקיבוץ ראו קשר מסויים בין הקרב שפיקד עליו אנילביץ׳ במרד גטו ורשה ובין הקרבות שהם עצמם ניהלו במטרה לבלום את המצרים, מכיוון שהמוטיב החוזר בשני הקרבות היה ״מעטים מול רבים״ ושניהם היו ציוני דרך משמעותיים בדרך למימוש המפעל הציוני והקמת מדינה יהודית. זה היה רעיון נועז שהרתיע רבים אך לבסוף הושגה החלטה לפיה “מוזיאון יד מרדכי יחיד במינו כיוון שכאן מן הראוי ששניים (השואה והתקומה), יהיו שלובים ודבוקים זה בזה. שרשרת ההנצחה תהווה יחידה אחת הכונסת את מרד הגטאות בצוררים הנאצים באירופה ואת מלחמת העצמאות של היהודים בארץ ישראל”.  

באותה התקופה ההסתדרות שלטה במדינה. הסתדרות העובדים הייתה גוף עם אידיאולוגיה סוציאליסטית שקידם מאוד את הקמת הקבוצים והתפתחותם במדינה. זו הייתה תקופה של פריחה כלכלית שאיפשרה לבנות את המוזיאון. אך הקיבוץ לא היה מסוגל לממן זאת בכוחות עצמו, הוצאות הבנייה עלו כמיליון וחצי ל”י . בשל הרחבת הפרוגראמה (בעיקר ע”י אבא קובנר), התקבלו תרומות כספיות חדשות מארגונים ארציים שבעזרתן מימנו את הקמת המוזיאון.

אחרי שיחות ארוכות בין חברי הקיבוץ ובעזרת האדריכלים אריה ואלדר שרון, גובש קונספט האומר כי קומת המרתף תוקדש למרד הגטאות, וקומת הקרקע תוקדש לקרבות ההגנה על הקיבוץ. באולם הכניסה ישלבו בין שני הנושאים.  האדריכלים ניהלו שיחות ארוכות עם חברי הקיבוץ במטרה ללמוד ולהבין את סיפור הקיבוץ בכלל ואת גבורת הקרבות בתש”ח בפרט. בשיחות אלו נמסרו פרטים, עדויות ורשמים בדבר ההכנות להגנה, פרטי הקרב  הדרמטיים ונסיגת המגינים. לדבריו של האדריכל שרון “השיחות היו  נרגשות ומזעזעות”. על תקופת השואה למדו האדריכלים ממסמכים, רשמים ועדויות.

הגורמים אשר לקחו חלק בתכנון והקמת המוזיאון – האדריכלים, חברי הקיבוץ, והסתדרות העובדים, היו כולם בעלי מכנה משותף בנוגע לערכים ולחזון שעמדו מאחוריהם, ובעקרונות בהם האמינו:  שיוויון, צניעות, שיתוף והומניות. כולם התכנסו יחדיו ודנו בנוגע לתכנון המוזיאון. האדריכלים יצרו שיח מתמשך עם הקיבוץ ושיתפו פעולה לכל אורך התהליך עם רצונות ובקשות החברים. בתכננם את המבנה, ניסו להתאימו לרוח הקיבוץ, ולהנצחת הזיכרון. העקרונות שהטביעו חותמם על חייהם ושאיפותיהם של חברי המשק שימשו מורה-דרך גם לעיצוב דמותו של המוזיאון מבחינה אמנותית ורוחנית. על אף היותו מוסד מקומי הקשור בקשר בל יינתק ליישוב בו הוא נמצא, הוא מתחבר גם לארועים הלאומיים והמדיניים של מדינת ישראל. . 

 המוזיאון  נפתח לקהל ב 1968 אחרי תכנון ובנייה שהחלו בשנת 1963. בשנת 1966 נפתח אתר הקרב שהיה החולייה השנייה בשרשרת אתרי ההנצחה ביד מרדכי. שמו של המוזיאון “משואה לתקומה” מסמל את רצף הארועים שהחלו בשואה והסתיימו בהקמתו של קבוץ יד מרדכי ובעמידת הגבורה של חבריו בשנה בה קמה המדינה.

לכבוד חנוכת המוזיאון, כתב גרשון גבעוני את הדברים הבאים: “כאשר שלד הבית עמד על תילו, החלו הרהורים מכרסמים בלב החברים: שמא טעינו בכך שלא ייחדנו מקום כלשהו לשואה ולמורדי הגיטאות, בעוד האנדרטה של מפקד מרד גיטו ורשה מתנוססת על ראש הגבעה במרכז הקבוץ הנושא את שמו של מרדכי אנילביץ… לאחר שהוחלט בוועד הפועל של הקבוץ הארצי שאכן  שני הנושאים יוצגו במוזיאון, הקמנו מוזיאון שייחודו לא רק בצורתו הארכיטקטונית אלא גם במה שיש בו. כאן מקופלים שני פרקים נוראי הוד שזעזעו מוסדות ארץ בתקופות המכריעות בגורלו של עם ישראל בדורנו. איש לא העז עדיין למזג תחת קורת גג אחת שני נושאים אלו – השואה והגבורה בתקופת נסיון ההשמדה הטוטאלית של עמנו ומלחמת הקוממיות של מדינת ישראל הצעירה…. “

בעלון הקבוץ משנת 1966 נכתב:

ולעצמנו נגיד: אנו חייבים להחדיר את הרעיון של השילוב, כי שני הנושאים הגדולים הללו מקורם אחד.  מורדי הגיטאות עם אנילביץ בראשם, במידה שהיה זיק תקווה בליבותיהם—הריהו כל כולו קשור עם ארץ ישראל ובייחוד עם התנועה הקיבוצית שבה. אנו כאן, בעומדנו במערכת הדמים נגד הפולש המצרי, שאבנו את ההשראה מעמידת קומץ קטן מול החיה הנאצית. ואם במקומות אחרים משתדלים להציג את שני הנושאים הגדולים ונוראי ההוד הללו בנפרד – אצלנו הם משולבים שילוב אורגאני בדמות האנדרטה על רקע המגדל ההרוס ומפעל ההנצחה המשותף למערכת תש”ח ולמרדכי אנילביץ ותקופתו.

“על ברכי מלחמתם וגבורתם של הלוחמים בגיטאות ולוחמי תש”ח –  יקום ויתחנך דור חדש”.  

אנדרטת ‘קבוצת הלוחמים’

לאחר הצבת אנדרטת אנילביץ’, הציע נתן רפפורט להעמיד פסל נוסף ליד הקבר של חללי תש”ח. הפסל אמור היה לתאר קבוצת לוחמים ולוחמות הנושאות עיניהן דרומה לעבר דמותו של מפקד המרד בגטו ורשה.

כידוע, אנדרטה זו לא הוקמה בסופו של דבר וגם בית הבטחון נהרס ונעלם מנוף הקבוץ.