מספר הערות “בקליפת אגוז”, לקראת 50 שנה למלחמת יום הכיפורים
“אין שום דבר טוב במלחמה, חוץ מזה שהיא נגמרת”. (אברהם לינקולן)

מה כל כך מיוחד במלחמת יום הכיפורים? בכך שהיא גרמה לטלטלה וטראומה לאומית שלא הייתה כמותה מאז קום המדינה. כל מה שחשבנו על עצמנו, כל הביטחון שלנו בדבר עליונותנו, התנפץ תוך מספר שעות מפרוץ הקרבות. איבוד העוגן התפיסתי שלנו, שלא לאפשר הישג קרקעי כלשהו לאויב ומבלי שניתן בזמן הדחוק לנסח משהו עדכני במקומו, גרם לבלבול וכאוס הן בממשלה, במטכ”ל ובציבור הישראלי שלא איפשר בחירת דרכי פעולה אחרות ומעודכנות המתחייבות מהמצב החדש.

מי שבאמת רוצה לדעת מה קרה במלחמה זו, צריך לשבת מול מפה ולשמוע הסברים על המהלכים הצבאיים והשפעתם על דרגי מקבלי ההחלטות בממשלה ובמטכ”ל.  בדף זה אני מתייחס רק לגזרה הדרומית, סיני ותעלת סואץ בה אני מצוי יותר, ולא לגזרת רמת הגולן אשר גם בה התחוללו קרבות קשים מאוד.

מסגרת מצומצמת זו אינה מיועדת לרישום מפורט של מהלכי הקרבות, ולכן אתרכז רק בסוף הסיפור. בציבוריות הישראלית השתרשו מספר “אמיתות” (במרכאות) בקשר למלחמה זו, אשר חשוב להפריך אותן אחת לאחת.

הראשונה היא, שהמצרים תקפו אותנו ביום הכיפורים משום שזה היה חלק מובנה בתוכנית ההונאה וההטעיה שלהם.  נכון שזה ממש מסתדר מצוין בראש, אלא שזה לגמרי לא נכון. מי שחושב שאת האויב מעניינים המנהגים המוזרים של העם היהודי טועה בגדול. התאריך לפתיחת הלחימה נקבע בעיקר בגלל תופעת המחזוריות של גאות ושפל בתעלת סואץ. בעתות שפל יש בעיה להניח גשרים, ובעיקר להעביר עליהם יחידות ממונעות. המדרגה הגבוהה מדי אינה מאפשרת זאת, לכן, אמרו להם המומחים שלהם שגאות תתרחש ב 24 לספטמבר בערך, או ב 6 באוקטובר. ה 6 לאוקטובר חפף את מועד יום הכיפורים אצלנו.

השנייה, ידוע בציבור שלאחר המלחמה הוקמה ועדת חקירה ממלכתית לחקר המלחמה, זו שכונתה “ועדת אגרנט”. (ע”ש השופט העליון שמעון אגרנט שעמד בראשה). ועדת אגרנט לא חקרה את כל המלחמה, היא חקרה אך ורק את התנהלות הצבא לפני המלחמה ואת מתקפת הנגד שלנו ב 8 לאוקטובר (ע”י האוגדה שלנו 162) שנכשלה לחלוטין. באוגדה זו לחמו מהקיבוץ, איתן מורדיש, גבי קורן ז”ל, אבינועם מורדיש ז”ל ואנוכי.

השלישית, בציבוריות הישראלית הושרשה הטענה שמי שאשם במחדל הנורא זה אגף “המודיעין”, על שלא סיפק התראה בזמן על כוונותיו של האויב, והוא שגרם לתוצאות האיומות של מלחמה זו. זו היא שטות מוחלטת.  המודיעין סיפק את כל האינפורמציה הנדרשת ואפילו ברמה גבוהה. את זה כותב גם האלוף ישראל טל ששימש כסגן הרמטכ”ל באותו זמן.   מאשימים את ה”מודיעין” שהיה שבוי ב”קונצפציה”!  מה היא אותה “קונצפציה” שכה הרבה מדברים בה? ההנחה הייתה שמצריים לא תצא למלחמה בישראל עד שלא יהיו בידיה מטוסים מתקדמים וטילים ארוכי טווח שבאמצעותם יוכלו לתקוף מטרות בעומק ישראל.  אלא שתפיסה זו לא הייתה של ה”מודיעין” בלבד, אלא של הדרג הצבאי והדרג המדיני שמעליו. הכשלון נגרם בעיקר מהעובדה שהצבא כלל לא היה מוכן למלחמה, (למעט חיל הים וחיל הרפואה). לא בתוכניות, לא בציוד, לא במלאים ובעיקר בהערכת יתר ומוגזמת מאוד מאוד של יכולותינו הצבאיות ועוד… אז למה מאשימים את ה”מודיעין”? פשוט מאוד. ציבור גדול אינו מסוגל להתמודד עם מצבים מורכבים. הציבור רוצה לדעת “מי הגנב” ושלא יבלבלו לו את המוח. אז תפסו את ה”מודיעין” בטענה שהוא זה שכשל בתפקידו. זו איוולת. תפקידו של “המודיעין” הוא להביא מידע על כוחותיו של האויב, פריסת יחידותיו בשטח, ודרכי הפעולה האפשריות העומדות בפניו כנגזרת של תמונה זו. אין זה מתפקידו להעריך מה הן כוונותיו. דבר זה תפקידו של הדרג הפוליטי והסיכון שהוא מוכן לקבל על עצמו כאשר הוא מקבל תמונת מצב מעודכנת בדבר האיומים המתהווים סביב המדינה.

עולה תמיד השאלה, מי ניצח במלחמה זו? התשובה מורכבת מכיוון שבתחילה צריך כל אחד לחשוב לעצמו, איך הוא מגדיר ניצחון לפי תפיסתו. החכמה המקובלת גורסת שהפעלת כוח צבאי, תכליתה להביא הישג מדיני כלשהו שלא ניתן היה להשיגו ללא שימוש באופציה זו.  במלחמת יום הכיפורים לא הצלחנו לדחוק את הכוחות המצרים שהתבססו בשטח “שלנו” אפילו בס”מ אחד, וזאת לאורך כל קו החזית של 163 ק”מ. מצבנו שם היה כל כך קשה, עד שב 12 לחודש אוקטובר דנה ממשלת ישראל והמטכ”ל בבקשה שלנו לבקש הפסקת אש בחזית סיני, מה שמוגדר בשפה פשוטה יותר, הודאה בתבוסה.

נכון, הצלחנו לאחר מכן לחצות את תעלת סואץ לתוך שטח מצריים, לכתר את הארמיה השלישית שלהם, ואולי גם לאיים בהשמדתה, אך במחיר ענק נוסף שהיינו משלמים בשל כך בהרוגים ופצועים נוספים. 

הנשיא המצרי סאדאת הצליח להחזיר לידיו את כל סיני, מטרה אשר לשם השגתה יצא מלכתחילה למלחמה, ואילו ישראל בקונסטלציה שנוצרה לאחריה ובלחץ ארה”ב, חתמה על הסכם שלום עם מצריים תמורת החזרת כל שטח סיני. מי ניצח? לאור עובדות אלו יקבע כל פרט לעצמו ועל אחריותו את התשובה לשאלה זו.

נשאלת השאלה איך  לאחרי שמצבנו  בסיני היה קשה כל כך, מהם הגורמים שאפשרו את המהלך הצבאי שלנו, חציית  תעלת סואץ פנימה לתוך מצריים בשביל לסיים את המלחמה. מהלך זה התאפשר כתוצאה משלוש שגיאות טקטיקות קשות שעשה הנשיא סאדאת, בניגוד מוחלט לדעתו העיקשת של הרמטכ”ל שלו הגנרל סעד אל שאזלי.

הראשונה, כשהחליט ב 14 באוקטובר להעביר את דיוויזיות העתודה המשוריינות שלו ששהו ממערב לתעלה ולתקוף לתוך סיני במטרה להגיע עד למעברי ה”גידי” ו”המיתלה” שממזרח. רוב כוח זה הושמד על ידי צהל ולא נותרו לו כוחות מספיקים ממערב לתעלה שיהיו מסוגלים לסכל את חציית התעלה ע”י צה”ל.

שגיאה שנייה של סאדאת היא שלא אפשר, למרות  לחץ הרמטכ”ל שלו, להחזיר כוחות קטנים של טנקים וגדודי חי”ר מצוידים בטילים נגד טנקים חזרה לשטח שלו, בכדי לחסל את פעולת חצית התעלה שלנו, עוד כשהייתה באיבה.

שגיאה שלישית הייתה כאשר כפה על הרמטכ”ל שלו לשלוח את חטיבת הטנקים המתקדמת ביותר שלו, (חטיבה 25) מדרום לצפון, במטרה לחסום את אזור הצליחה של צהל. גנרל שאזלי וכן מפקד הארמיה השלישית שלו, הגנרל עבד אל מונעים וואצל שאליו הייתה משויכת היחידה, הזהירו שהשריון של צ.ה.ל “יאכל” את החטיבה הזו, אך הנשיא סאדאת פקד עליהם לבצע. ואכן, חטיבה זו הושמדה כולה ע”י האוגדה שלנו (162) ולא הגיעה לאזור הצליחה כדי למלא את משימתה.  אילו לא כפה סאדאת על הגנרלים שלו מהלכים אלו, לא היה לנו שום סיכוי ואפילו הקטן ביותר לחצות את התעלה לצד המצרי, גם אם היינו מצוידים בעוד כמה אריק שרונים.

אבל כפי שאמר נפוליאון :” אף פעם אל תפריע לאויב שלך באותו זמן שהוא עושה את השגיאות שלו”.

מה שתמיד מקפיץ אותי זו האמירה החוזרת ונשנית שמנחם בגין הביא את השלום עם מצריים. אני סבור שאלו שהביאו את השלום היו אותם טנקיסטים שנשרפו בטנקים או שנחלצו מהם ונהרגו לידם. אותם טייסים שנפלו במספרים גבוהים כל כך מול מערכי נ.מ. בלתי חדירים, אותם חיילי חי”ר שהוטלו לקרב ביחסי כוחות בלתי מתקבלים על הדעת, ועוד כל אותם לוחמים מכל החילות האחרים שהיו שותפים בהתמודדות הקשה הזו. לכן, לא בגין ! הוא הוציא עט מהכיס וחתם על חתיכת נייר. לא הוא שהביא את השלום.