עומרי פרי

בשעה 06:30 כמו כולם התעוררתי לקול הצבע האדום והלכתי לממד עם הילדים. עוד הספקתי לסגור את חלון הברזל וקיבלתי טלפון ממיכה להקפיץ את כיתת הכוננות אל מול זיהוי. התארגנתי על ציוד, תדרכתי את שיר לשמור על רוגע ועל הילדים בממד ולנעול את הדלת ויצאתי החוצה.
אספתי את איתי דגני מהמוזיאון ולאחר איסוף הנשק ארוך עבורו מהנשקיה (יחד עם שאר החברים) התחלנו לחלק את הכוחות לחוליות של 2 ולפרוס במרחב הצפוני לשכונת הנחל ובשחזור ובהמשך גם בשער הראשי כשאני ואיתי ומיכה רגב וחן ברב מבצעים סיורים רכובים ברחבי הקיבוץ.
תוך כדי הסיור שלנו אני ואיתי מזהים שהשער של המכוורת פתוח ודואגים להטיס את רוני קרלינסקי, שעבד במקום, החוצה ולסגור את השער כשהאש מתקרבת ונשמעת יותר ויותר בכיוון יד מרדכי ותוך זיהוי נפילות גם במרחב הפרדס הקרוב למכוורת.
על מנת להבין מה הצפי ולפרוס את הכוחות בהתאם החלטתי לחבור למרכז הכנסים ולהביא לשם חולייה של גולן טל, לביא כרמי וגיל שחם ואולי גם יאיר ולדמן (למיטב זכרוני).
איך שהגענו למרכז הכנסים ועוד בטרם הצלחנו לזהות מה קורה בתצפית אנחנו מזהים פיצוץ אדיר ממרחב כביש 4 בסמוך למבנה הפטריות (מאחורי משק החי) ומתחילים תנועה למקום לפרוס את הכוחות בחלק המערבי. תוך כדי מזהים את חן ומיכה שנעים במהירות במרחב (לרגע חשבנו אותם למחבלים…).
מכאן אנחנו פורסים את הכוחות במרחב המערבי כמה שיותר רחב על מנת למנוע חדירה לקיבוץ. ומתחילים לנסות ולהבין מה פשר קרב היריות האדיר המתחולל בצומת. אני ואיתי התמקמנו במרחב המתבנים של הרפת כאשר הכדורים שורקים מעל ראשינו. בזמן הזה למעשה כוח מגב שיצא מהקיבוץ הותקל על ידי המחבלים על האופנועים שהגיעו מכיוון מעבר ארז והתחיל לנהל אש (במזל יצא החוצה בטיימינג הנכון ומנע את כניסת המחבלים לכיוון שער הקיבוץ כפי שתכננו לעשות) ולאחריו הצטרפו אליו כוחות הימ”מ שהגיעו לאזור וניהלו אש מטורפת על מנת לחסל את המחבלים (שלומי הרוש שניסה להצטרף אליהם ולחבור לאנשיו במחסום ארז לחלצם ותוך כדי תנועה שלו למטה הבין שהמעבר כבוש ואין איך לחבור… בנס ניצלו גם אנשיו במעבר…).
לאחר כחצי שעה עד שעה של ניהול האש, הקרב הראשון נרגע והחלטתי להגדיל את מרחב פריסת הכוחות ולחזק את המרחב הדרום מערבי. החברתי אלינו את גיל שחם ולביא כרמי ושלחתי את איתי ולביא לחלק הדרומי של הרפת לצפות לכיוון דרום מערב. בגזרה המשיכה להתחולל אש מטורפת והחלה בעיית קליטה רצינית גם בפלאפונים וגם במכשירי הקשר אז החלטתי לדלג שוב למרכז הכנסים לטובת תצפית וקליטה טובה יותר להבין מה קורה.
איך שאני וגיל מגיעים למרכז הכנסים אנחנו מקבלים דיווח מאיתי ולביא על זיהוי טנדר במרחב הרפת שפרק וכוחותיו נעים לכיוון הפרדס הדרום מזרחי של הקיבוץ. איתי ולביא ביצעו ירי לעברו ואנחנו מיהרנו לחבור אליהם ולסייע בהיתקלות. תוך כדי תנועה לעבר העמדה חברנו אל כוח הימ”מ והחלטנו ביחד איתם על מיקום כוח רתק בעמדת איתי ולביא ברפת כשגיל שחם ואני מצטרפים, ועל יציאה לאיגוף של הכוח העיקרי שלהם דרך הפרדס הצמוד לכביש 4 לחיסול החוליה שפרקה מהטנדר. חברתי ללביא ואיתי ובמקום התנהל קרב משמעותי מאוד של הימ”מ תוך אש כבדה מעזה (נ”טים וירי תמ”ס מדויק על כוח הימ”מ האוגף ועל הרפת על מנת לחפות על החולייה שפרקה)- לאחר כמה דקות של לחימה הצליח כוח הימ”מ לחסל כ7 מחבלים במרחב הפרדס ולבצע ירי טיל לאו לנטרול הטנדר בו היו מטענים ותחמושת רבה…
מכאן הבנו שלפנינו יום ארוך של לחימה ושיש עוד מחבלים בשטחים הצמודים לקיבוץ. ניסינו לארגן את הכוחות במרחב בהתאם (עמדות רפת, בית נאווה גל, מיגונית אולם ספורט, שער הכניסה לקיבוץ, שער בית עלמין, גבעה צפונית לנחל, נחל, שחזור ומרכז הכנסים) – הספקתי להגיע לכמה דקות הביתה על מנת לדאוג להוציא את שיר והילדים למשפחת רייזל כדי שלא יהיו לבד בממ”ד ולהסביר את גודל האירוע.

עוד בתוך התהליך של יום שבת-

1. בגיחות הקצרות לחמ”ל וקבלת הודעות מחברים באזור הצלחנו להתחיל ולהבין את גודל האירוע האזורי ולנסות לקיים חמ”ל בתוך המצב בו אין כל יכולת תקשורת סבירה בקיבוץ.
2. בצהריים התחדשה האש בצומת כששלושה מהמחבלים שנוטרלו בתעלה בצד הדרך קמו והחלו לנהל אש על כוחותינו. הכוח במקום (מגב? ימ”מ?) ניהל איתם אש והרג אותם.
3. אחד הדברים שהיו חשובים לנו ביותר היא הוצאת כמה שיותר מאוכלוסיית הקיבוץ ורק אחר הצהריים – אל מול אי קבלת כל הנחייה ברורה מהצבא והמועצה, ולאחר הבנה שיש שליטה יחסית במרחב כביש 4 ושהשוטרים יאפשרו מעבר- קיבלנו החלטה לאפשר למשפחות להוציא את עצמן במהרה ובשאיפה לפני החושך.
4. בגלל חוסר הקליטה שלחנו מספר בעלי תפקידים לעבור בשכונות ולהודיע לציבור שיתארגן במהרה ויצא מהקיבוץ. אני באופן אישי לקחתי את שיר והילדים וטסתי לבצע חילוף עם הורי בצומת מסמיה ומשם לחזור לקיבוץ.
5. אני חושב שלקח לי קצת זמן להבין את האירוע בו אנחנו נמצאים. בהתחלה חשבתי שמדובר על אירוע של 30 הרוגים ושאל מולו צהל חייב להיכנס קרקעית ולשנות את המשוואה בעזה על ידי כיבושה. כמובן שהאסון מחייב משהו גדול הרבה יותר, וללא פתרון מתקבל על הדעת לא אתפלא אם תהיה עזיבה המונית של ישובי עוטף עזה השונים.
6. הצד המנטלי לא פוסח עלינו. אנחנו חברי כיתת הכוננות לא האמנו שנפגוש באירוע שכזה ולאט לאט גם הוא גבה מאיתנו מחיר נפשי. הדיבור והכתיבה עושים את שלהם אבל אספר רק על עצמי שבאופן אישי לא הצלחתי לישון במשך 64 השעות שמיום שבת ועד שני בלילה. בזמן הפנוי שהיה לי מהמשימות בימים אלו, מצאתי את עצמי בהרהורים ומחשבות ועם דמעות בעיניים על מה שקרה לחברים בישובים סמוכים ועל מה שיכל לקרות גם לנו ולילדינו. כאמור לשמחתי הדיבור עשה את שלו והחזיר אותי לתלם אבל בהחלט הפן המנטלי לא עזב אותנו וגם אנחנו נצטרך לטפל בו- כל אחד בדרכו.
7. החל מיום שבת ואילך מצאנו את עצמנו מנסים להגן על הקיבוץ בצורה הטובה ביותר עד הגעת הצבא ללקיחת אחריות. בכל פעם הגיעו כוחות צבאיים לסייע אך מיד נשאבו למשימות אחרות והשאירו אותנו להתמודד עם כמות הנשקים המצומצמת ואיתנו- חברי כיתת הכוננות המצולקים. לשמחתי חברים רבים נענו לקריאה לבוא ולסייע וכך התאפשר לנו להוציא מעט את החברים לראות את משפחתם, להתאוורר ולהירגע מהאירועים המטורפים של שבת.
8. ביום ראשון אחה”צ עוד קיבלנו דיווח על פשיטה מתוכננת על יד מרדכי – נערכנו ונפרסנו הפעם בסיוע כוחות צה”ל שהצליח למנוע את הפשיטה על ידי הפעלת אש מסיבית לכיוון מעבר ארז. מבחינתי האירוע הזה סימן תחושה שלא נצא מפה בשלום ועלינו להיערך מחדש ולתגבר ככל הניתן את הקיבוץ כפי שקרה בימים הבאים… לשמחתי החל מיום ראשון בלילה התחלנו להרגיש שצהל לוקח יותר ויותר שליטה בניהול הלחימה ומצמצם את הסיכוי (שקיים עד היום) לחדירה מסיבית לקיבוץ.
9. החל מיום שני התחלנו לקלוט מתנדבים נוספים לכיתת הכוננות ולשחרר חברים למשפחותיהם. בזכות עידן ורניק שהגיע לסייע לי ולהשליט סדר צבאי בניהול הלחימה ביד מרדכי – התאפשר גם לי לצאת להפגה קצרה ולחגוג לבני את יום הולדתו ה-5.
10. ביום רביעי אחר הצהריים סופסוף הצבא לקח אחריות על ניהולו הצבאי של הקיבוץ ואיפשר לנו לטפל במענים האזרחיים ולצמצם עוד את כמות כוחות הכוננות.
11.  

נדב אלדן

ביום שבת 7.10.2023 (בוקר יום הולדתי) בשעה 6:30 לערך התעוררתי מאזעקת ״צבע אדום״. קמתי לסגור את חלון הברזל והדלת.
תוך רגע הבנתי שלא מדובר בטיל בודד אלא במטח קשה. פתחתי את הנייד וקבוצת הוואטסאפ התחילה להרעיש. קיבלנו פקודת הקפצה ותוך דקות יצאתי לכיוון המוזיאון עם ציוד.
התקשרתי ללביא כרמי שהגיב שהוא כבר שם וביחד אספנו את גיל שחם בדרכינו לעמדה למרגלות השחזור בעקבות הוראה לחפש שם רחפנים או מחבלים בדרכם אלינו. שטף הודעות וידיעות על חדירות מחבלים התחילו להגיע ולפתע נשמעו יריות מכיוון מזרח ומיד גם הודעה על אירוע בשער, מיד עלינו על הריינג׳ר ונסענו לשער. חנינו באזור המרכול והתחלנו תנועה לכיוון המעבר בין האולם ספורט לבומבוסים, שם כבר שמענו את הירי קרוב, ירי כבד ממספר סוגי נשק שונים.
יצרנו עמדה בקצה האולם ספורט שצופה על הפרדס והשער, גיל ולביא הקיפו את האולם ואני נשארתי שם.
בצומת ובקצה המזרחי התנהל קרב ארוך שלא ידעתי מה הרכב הכוחות הלוחמים, כדורים עפו לאזורי אך לא היה ניתן לראות את מקור הירי. נשארתי בפינה זו כשעתיים שלוש עד אשר נגמר הקרב, ממתין למחבלים שאולי מתחבאים בפרדס. (כאן הזיכרון שלי קצת מתערבב עם עוד אירועים).
נקודת מבט של לוחם ימ״מ שהשתתף בקרב:
הוקפצנו עוד בלי ציוד עלינו ישר בשיא המהירות ליד מרדכי, איך שהגענו לצומת כבר אמרו בקשר: הותקלנו מלפנים. נכנסנו ככה עם הרכבים עוד בבגדים של בית , ירו עלינו וישר פרקנו. אר פי ג׳י עפו עלינו ובנס לא פגעו. נפגעו שם הרבה חבר׳ה.

יאיר ולדמן

הוקפצנו על הבוקר לאחר המטח.אני אישית לא קיבלתי שום דיווח על חדירה. קפצתי לאזור של הרפת לאחר שאמרו להגיע לשם, חברתי לכמה מהכיתה והתחלנו לשמוע ירי נקל. נכנסתי לרכב של שלומי הרוש וחבר שלו ונסענו לכיוון שער הכניסה.
שלומי ביקש את הנשק לתת אש מהחלון הקידמי והבאתי לו, לא הצלחנו לראות בדיוק מה קורה. תוך כדי נסיעה הנהג עצר ושניהם פרקו לשער. זחלתי למאוחרי המיגונית של אולם הספורט. לאחר כמה דקות, כשהירי נפסק, רצתי לקחת את הנשק וחזרתי ליד האולם עם נדב אלדן. הבנו כבר שמתנהל קרב ביחד עם הימ”מ בפרדס.
נבו דגני הצטרף אלינו ועברנו למיגונית, אחרי כמה דקות במיגונית הירי התחיל להתחזק ונהיה קרוב וצרוררות כדורים שרקו לידינו, לא היה ברור לנו אם זיהו אותנו אבל היינו דרוכים לכל רגע שהאירוע יזלוג אלינו. בסוף האירוע התפרשנו לעמדות עד שכח צבאי החליף אותנו ב3:30 בלילה.
חשוב לי גם להגיד את האמת, מי שהציל את הקיבוץ היה כח הימ”מ.
לא מגמד את זה שקפצנו לקו ראשון תחת אש וכולנו סיכנו את החיים והיינו מוכנים שהאירוע יזלוג אלינו, אבל כיתת הכוננות לבדה לא היתה עומדת מול שתי חוליות מאומנת של החמאס.

דניאל כשר

זו הייתה השבת הראשונה שסוף סוף לא עבדתי באיזושהי משמרת של חגי תשרי. ישנתי ממש חזק ופתאום שמעתי התראת צבא אדום. קפצתי מהמיטה והערתי את עדי, עופרי ועומר שירוצו איתי לממד. שמעתי שההפצצות הן מאסיביות ונמשכות זמן ארוך מאוד. ראיתי שיחה שלא נענתה ממיכה רגב (הטלפון היה על שקט). עדי הדליקה חדשות וראיתי שיש מתקפה נרחבת של מחבלי חמאס שנכנסים עם באקאים לשטח ישראל. עליתי על הווסט הקרמי, שמתי כובע זיהוי, אקדח בחגורה עם מחסנית גיבוי ודרכתי כדור בM16. אמרתי לעדי שהילדים והיא לא יוצאים מהממד ואריאל התחנן אליי שלא אצא החוצה כי אני עלול למות. אמרתי לו שאני חייב להגן עליו ולא ההפך וכל עוד אני בתוך הבית אני לא יעיל. יצאתי החוצה מהמסתור כביסה והתחלתי לפתוח זיג (להוציא רק את הקנה של הרובה מעמדת המסתור) כשאני הולך לאורך קירות הבית לכיוון המערבי של שכונת הנחל. מטח כבד של רקטות גרם לי להשתטח על הדשא. התקשרתי לשכן שלי גיל שחם שאמר לי שהוא כבר יצא ויש אירוע בקיבוץ והכי טוב שאשאר בנחל.
בהמשך פגשתי את יהל שיפמן ואהרון קולטנוף שאישרו לי שיש מתקפה על הקיבוץ והחלק של השחזור ושכונת הנחל חשופים. שיפמן וקולטנוף המשיכו לכיוון השחזור/בית אריזה. פגשתי את חגי ארדנינג ליד הבית שלו והוא עדכן אותי שיש מלא הרוגים וחטופים- חיילים ואזרחים. בהמשך פגשנו את גיל דגני והחלטנו לעשות חלוקה כזו: חגי בתוך שכונת הנחל, גיל מול שער בית עלמין ואני על הגבעה מול הבית של טולי מתצפת על שני השטחים כשאני מאחורי מחסות בטון. לא היה לי מכשיר קשר ובקושי היה אפשר להשתמש בטלפון (היו בעיות קליטה).
שעות ארוכות חיכיתי להגעה של מחבלים לתוך הקיבוץ מכיוון מערב. ידעתי ששני היעדים שיגרמו לי לחתור למגע ולהגיב בירי כבד יהיו התקדמות לכיוון שכונת הנחל או לשכונות שנמצאות בסמוך למוזיאון. ראיתי את נתיב בוערת וחשבתי על אח שלי ערן שנמצא שם עם המשפחה שלו.
ארטיום לוין התקשר אליי ואמר שהוא חוזר לקיבוץ חמוש כדי להגן על המשפחה שלו וביקש שיכירו את זה בשער בית העלמין כדי למנוע ירי דו צדדי. מדי פעם קיבלתי עדכונים ממיכה רגב, עומרי פרי וחן ברב אבל עדיין לא היה הרבה מה לעדכן. בשלב מסוים ארטיום הגיע לשער בית עלמין עם כוח מג”ב אבל השער לא עבד. בסוף ארטיום הצליח להיכנס דרך אחד השערים הרגליים והגיע למשפחה. שי חמו האלוף הגיע אליי ולשאולי סנקר ודאג לנו לאוכל ושתייה. (שאולי וגולן היו הראשונים לתפוס את התצפית הזו ואחרי זה נשארתי רק עם שאולי). בסביבות 15:00 קובי רוזנברג, ששירת איתי שנים במילואים, בא לתת לי חילוף התרעננות ביחד עם אסף ניב. השארתי לו את הנשק הארוך ואת הווסט. חזרתי לוודא שעדי והילדים בסדר ולהתעדכן מה קורה דרך החדשות. חזרתי ב16:00 לעמדה והמשכתי לתצפת ביחד עם אסף ניב על האזור. שאולי כבר לא היה שם. לקראת שקיעה עומרי הגיע ואמר לי שרצוי וכדאי מאוד להוציא את המשפחות בהקדם מהקיבוץ. שוב קיבלתי חילוף ואמרתי לעדי שחייבים לארוז ולצאת דחוף מהקיבוץ. יעצתי למספר שכנים לעשות אותו דבר.
יצאנו מהקיבוץ בחושך בדרך הראשית וקבענו עם אחותה של עדי להיפגש בצומת בית עזרא, להעביר אליה את עדי והילדים ואני אחזור לקיבוץ. בדרך חזור הייתי צריך להתחנן ולצעוק לשוטרת במחסום שתיתן לי לחזור לקיבוץ כי אני מכיתת כוננות שזה בעצם הכוח היחיד שמגן על הקיבוץ ברגע זה. רק אחרי שווידאו שיש לי אקדח וכובע זיהוי אישרו לי להיכנס בחזרה. נכנסתי לקיבוץ, בדקתי שההורים שלי בסדר והצטרפתי ליאיר ולדמן בגבעה של הבריכה שצופה על אזורים נשלטים (עמדה חשוכה שצופה על אזורים מוארים). החלפתי את דניאל יצחק ונשארתי עם יאיר. היינו במשך לילה שלם בחיפויים. מחכים להגעה של מחבלים מכיוון הרפת. כל הזמן שואלים אחד את השני: “איפה לעזאזל הצבא ?!!”. במשך כמה פעמים באותו לילה יאיר זיהה בחושיו החדים (בלי ציניות בכלל !) הבזקים של שיגורים שגרמו לנו לרוץ בספרינט למיגונית למטה. המיגונית פשוט רעדה מההדף של הטילים שנחתו בשטח הקיבוץ !!!.
בסביבות 3 וחצי לפנות בוקר אמרו לנו שניתן לרדת מהעמדה כי הצבא תפס עמדות. יאיר ליווה אותי הביתה. המון אנשים שיודעים שאני גר בעוטף התקשרו אליי לוודא שאני חי. נכנסתי לבית הריק שלי. נעלתי את כל הדלתות. נכנסתי לממד ונשכבתי על מזרן על הרצפה מחובק עם הנשק הארוך ואקדח ליד הראש כגיבוי. חשבתי על כל הזוועות שקרו באותו יום לשכנים שלי בעוטף עזה. עצמתי עיניים. סוף יום.

גיל שחם

יום שבת שלי התחיל ב-6:25 כי הבן שלי העיר אותי מוקדם בבוקר אבל בשש 6:31 עם ה”צבע אדום” הראשון כבר התחילו להתקבל ההודעות על אירוע שהוא יותר רחב ממה שאנחנו יודעים.
יצאתי עם ציוד מלא (וסט ונשק) מהבית, נדב אלדן ולביא כרמי אספו אותי. יצאנו לגבעת השחזור כי חשבנו שאולי משם תהיה חדירה. כבר שמענו את הירי ממחסום ארז ואז התחלנו לשמוע ירי שהוא צפונית לנו, משמע או בתוך הקיבוץ או בצומת. עלינו על הרכב ונסענו לכיוון המרכול, פרקנו רגלית במרכול והמשכנו לכיוון הצומת, שם כבר היינו תחת ירי הרבה יותר רציני, ובעצם הבנו שאין לנו מה לחפש שם כי היו שם המון כוחות. דילגנו, ממש בריצה, לאזור הרפת לשער פטריות, שם הייתי עם עומרי פרי. גם שם שמענו ירי מאוד מאוד כבד – היתקלות מאוד מאוד רצינית עד שג׳יפ של ימ”מ ניגח את השער של הפטריות. אני זוכר שהסתכלתי עליהם ובאמת הייתי בטוח שהם הולכים לירות עלינו אז הרמתי ידיים אבל כשהם הגיעו אלינו הרגשתי שבאמת הגיע מלאך והם אמרו לי ולעומרי שהכל יהיה בסדר ורצנו לרפת. תפסנו עמדות והימ״מ התפצל לשתי חוליות, כאשר חוליה התקפית הלכה לפרדס שבדרום הרפת שם הם ניהלו קרבות עם מחבלים שעוד נשארו מהאירוע הקודם שבו הם חיסלו שישה מחבלים בצומת יד מרדכי. משם עברתי להיות עם גולן טל, במרכז קונגרסים, לתצפית מחשש ממחבלים שזלגו לכיוון הלולים. המשכנו לשמוע עוד המון המון המון ירי מגיע מכיוון כביש ארבע. המון המון המון ירי ואז החלטנו לחתור למגע ולדלג שוב לשער פטריות למקור הירי. שם הייתי עם חן ברב, חן עובדיה ומיכה רגב ומשם עברתי להיות עם גולן טל בחצר של נאוה גל, שם גם נפל פצמ״ר 20 מטר לידינו. מאוד מאוד חששתי לגולן כי ראיתי שהוא קופץ ומשתטח, הסתבר שהוא תפס מחסה. בשלוש בבוקר ראיתי פעם ראשונה חייל, כאשר באו להחליף אותנו.
ביום ראשון הייתי בעוד שמירה שאני לא זוכר איפה זה היה אבל כשבאתי לצאת מהקיבוץ ב-4:15 התקבלה אינדיקציה על מתקפה על יד מרדכי. אני ודניאל כשר הלכנו לשחזור סרקנו אותו שנינו לבד ואז התקדמנו למרכז הקונגרסים. ממרכז הקונגרסים התחילו להגיע המון המון יחידות של הצבא ואז נתנו ביחד עם כוח צלפים מצומצם של הימ”ס על הגדר מול הבית של מידן משם כאשר ראינו שלא מגיעה מתקפה הלכנו למרכז קונגרסים שם עברנו תדריך למשמרות לילה ושם צוותו אותי לצוות של הימ”ס עלינו על אחד גגות בשכונת הנחל ויצרנו שם תצפית .
אותו אירוע למזלי נגמר בלי שום תקלות והמשכנו לשמור בלילה בשכונת הנחל דניאל ואני לפטרל כאשר היו מטחים מאוד מאוד כבדים על הראש שלנו וב-7:00 בבוקר של יום שני יצאנו להתרעננות.

איתמר דגני

אני לא גיבור ולא ניצחתי את המלחמה. אפילו לא ראיתי את הקרב רק שמעתי אותו זה הדבר הראשון שאני רוצה להגיד.
השתלשלות האירועים היא שבוקר יום שבת התחיל בהתעוררות  לטריאתלון (שבו לא היה ספק שגילי ואני עמדנו לנצח) והייתי משוכנע שבגלל זה התחיל האירוע כי משפחת בקר הבינה שאין לה סיכוי. התחילו כל הדחקות בקבוצת הטריאתלון . ואז הודעת הקפצה על חשש חדירה. לא לגמרי מיהרתי והערתי את נביק שיצטרף לכוחות. נתבקשנו להתאסף בחנית המוזיאון ושם נסעתי עם פרי, המפקד המהולל, לנשקיה לקחת נשק. גם שם עוד התבדחנו קצת ואז התחלנו לשמוע ירי מכיוון הכביש. ירדנו בטיסה עם הרכב של פרי למטה וראינו את מושון ועופר וקנין רצים לאחור ווידאנו שהם לא מחבלים בצעקות. מיכה וחן הגיעו עם הרכב מאזור המתבנים ונסעו לאבטח את הש”ג. התחילה מכת אש היסטרית מאזור הצומת. פרי ואני רצנו לאזור הגדר למנוע כניסה פנימה, אבל לא הצלחתי לראות כלום בגלל הברושים. רצתי לפינת הרפת  המזרחית- המקום היחיד שבו ניתן היה לצפות על הכביש. על מנת למנוע נסיגת המחבלים לאחור או הגעת תגבורת. הקרב בצומת היה מטורף וקליעים שרקו גם לידנו. אבל בגלל הברושים היה ניתוק מהמראות. כשהחל הכל לדעוך עליתי למעלה על מנת לאבטח את הגדר הדרומית ושתהיה תצפית ויכולת הגנה טובה יותר. מכיוון שלא הבנו את גודל האירוע המשכנו להתלוצץ על הכל, ככה קל יותר להעביר את הפחד. לאחר כמה רגעים זיהינו רכב לבן עם אנשים עליו. המחשבה המיידית הייתה: מחבלים. אבל המרחק לא אפשר ביטחון בדבר. ברגע שהימ”מ התקיל אותם באש תופת, ביצענו ירי לכיוון בעיקר על מנת שנראה שהנשקים יורים כי קיבלנו אותם רגע לפני ולא הייתי רוצה למצוא את עצמי בלי נשק תקין. חילקנו את שטח התצפית לשתי פינות של הפרדס על מנת שאף אחד לא יעבור. מזל שלא היה מפתח שערים כי בלהט האירוע הצעתי ללביא שנרוץ החוצה ונתפור אותם מהצד, אבל הכל היה נעול. שהקרב נרגע קצת וראינו שמתחילים סריקות, הגיע אלינו כח הימ”מ והסברתי לו מה ראינו ומאיפה. השאירו איתנו שני לוחמים שנראה להם איך עושים את זה באמת ומהם נודע לנו על מהלך הקרב בצומת. הקרבות דרומית לקיבוץ המשיכו באזור חרובים ולביא ואני צפינו בהכל, קצת אחר כך הוחלפנו- שריונר מזדקן ונחלאוי בדימוס- על ידי נציגים מצנחנים, גבעתי, וגולני. בגלל שיש לי איזו בעיה בראש כנראה הלכתי לקרב אוכל לפרות והימסני”ק עוד צעק עליי שמסוכן. פחחחחח. הוא לא הבין שהפרות רעבות.
זהו. זה סיפור הקרב מהצד שלי.
גילי שמשום מה דאגה לי ביקשה לדעת שהכל בסדר אז הצטלמתי כמו גבר גבר . אבל זה רק להראות לה שאני חיי ושלא תפעיל עדין את ביטוח החיים שלי.

מיכה רגב

יום שבת, התעוררות עם אזעקות צבע אדום, ישר לקחתי נשק ואפוד, בדרך אמרתי לסוזי להכניס את הנכדים לממ”ד. רצתי לרכב לפתוח לחן את הנשקיה ולתת לו את הנשק (חזר מחו”ל). כבר בדרך לנשקיה ראיתי בקאי באוויר מעל נתיב העשרה, הודעתי לכיתת כוננות. רוב הנשקים של אנשי כיתת הכוננות היו בבית, פרט לשישה שלא היו ביישוב משך תקופה. פתחתי וחילקתי את הנשקים לאנשים שהגיעו לנשקיה. בשלב הזה התפרסנו. כשנודע לי שכל הכיתה פרוסה ומסתכלת לשמיים, נסעתי עם חן, מושון ועופר וקנין ברכב ירדנו לכיוון הרפת, פרקנו מהאוטו באזור הרפת החדשה הסמוכה לכביש 4. שמעתי דיבור בערבית, יריתי לכיוון כמה כדורים והתרחקנו משם. התחיל באותו זמן ירי מכיוון השער. חן ואני נסענו לשם מהר, הסתבר שהתפתח שם קרב מול שלושה אנשי מג”ב שירדו לסגור את הצומת ונתקלו במחבלים על אופנועים שהגיעו מכיוון עזה. (האופנועים עדיין בצומת). בשלב הזה הגיע כוח ימ”מ מכיוון צפון, והתפתח קרב בינם לבין המחבלים, כולל ירי נ”ט על שני רכבי המחבלים שהושארו על כביש 4 באזור הגשר מעל נחל עובד.
אנשי כיתת הכוננות נשארו פרוסים בעמדות: נדב אלדן – בקצה של אולם ספורט. גיל שחם ונבו דגני במיגונית שליד אולם ספורט, לביא ואיתמר ברפת, עומרי ועוד מישהו בסיבוב המשק החי. בכל אותו זמן התקפת טילים מעלינו. למרות זאת אנשי כיתת הכוננות רצו לעמדות בגדר מתוך הבנה שהטילים מהווים מחסה לכניסה קרקעית.
הימ”מ – אחרי חיסול המחבלים – עזבו את המקום ועברו למקום אחר. אז הגיע כוח יס”מ שסרקו את האזור במטרה לוודא שאין לוחמי חמאס בשטח. צח”י התכנס בחמ”ל בשעות הבוקר והחליט על הוצאה של האזרחים כמה שיותר מהר על כביש 4 צפונה.
חייב לציין שבמהלך כל אותו הבוקר, היינו ללא קשר בין אנשי כיתת הכוננות. נפלה הרשת הסלולרית ולכן גם הוואטסאפ לא תפקד. מכשירי הקשר המעטים שהיו לנו גם כן לא עבדו עקב נפילת הממסר שבמועצה. גם הטלפונים הקוויים בחמ”ל, הסתבר שאינם מחוברים למרכזיה ולא קיבלו או הוציאו שיחות.
רק ביום שלישי, הודות למאמציו של מושון פילברג ומוטורולה הגיעו לכאן מכשירי קשר שמאפשרים קשר רציף בין החמ”ל לחוליות הפרוסות בעמדות על הגדר. ההתנדבות של כיתת הכוננות, למרות העובדה שהצבא לא הגיע אלינו לקחת פיקוד על המקום במשך שלושה ימים, הצליחה להחזיק את היישוב. כל ההתארגנות לקראת אירוע כזה בקיבוץ לפני כן, הייתה עקב מכתב שקיבלנו מאהוד רייס שהזהיר אותנו מפניו לפני 3 חודשים.