בין שתי גבעות

עלון יד מרדכי מס' 202 | ה' בחשוון תשפ"ד | 20 באוקטובר 2023

עורכת ראשית: ליאור רייזל

עיצוב גרפי: טובה פרידמן / דור מצאפי

צילומים: צפריר ניר
עלון 202

דבר העורכת - ליאור רייזל

הולכות ומתמעטות עד אוזלות המילים הזוועה, מול ההבנה כמה קרובים היינו למעגל האימה והשכול. וההבנה הניתכת שהפעם זה שונה- בכל פרמטר.

הפעם זה אחרת.

ביום שאנשים יוכלו לחזור לבתיהם, לשבילים, לחצר יתחיל תהליך השיקום. גם אנחנו, שהמזל שיחק לטובתנו, זקוקים וזקוקות לזמן שיקום, להסתגלות.

כוחות הנפש של הפרט וכוחות הקהילה הם קרקע פורייה ומזינה המאפשרת ריפוי וחזרה.    

לעלון זה בחרתי להכניס את כל דפי העדכון שהוצאו עד כה ועוד חומרים שפורסמו ב”מקומי” – לטובת בני ובנות הקבוץ שאינם/ן גרים/ות בקבוץ.

תודה לדור מצאפי שעזר לי להוציא עלון זה בהחליפו את טובה פרידמן שבשל התנאים לא יכלה לעצב, לכל מי שהתנדב לכתוב לעלון בזמן שלא פשוט להתרכז בו ולזיו הררי שלמרות העומס בחמ”ל נענתה לבקשותיי ושלחה את כל מה שביקשתי.

 

בעלון הפעם: סיפורה של כיתת הכוננות ביום שבת ה-7.10.23 מתוך מבטו של מי שהיה שם;  מכתב שכתב אהוד רייס ליאיר שוורץ, מיכה רגב, עמי וולקוביץ’, רעיה פסי וניתאי קרן ב18/6/23 ובכך עזר לקבוץ להתכונן טוב יותר; דפי צח”י, הנחיות ונוהלי כניסה לקבוץ; מכתב שכתב עומרי פרי לקהילה ב9/10; איתמר דגני על ניהול הרפת; ראיון בטלוויזיה עם מושון וקנין וברדיו עם עמרי פרי וכתבות שהופיעו בווינט ומעריב; מסמך שהתפרסם באתר רוטר- תאור אותו היום- תוכניות החמאס ועדויות חיילי צה”ל; “השבת השחורה”  טור דעה של אילן מאירי;  “זו דעתי” טור הדעה של משה סוקר;
“חוטים”- הטור של קרולין כרמי בראשית; סמדר בקר על בוקר יום שבת בממ”ד; הדר רייזל על היום שאחרי הפינוי לגבעת אולגה; אופיר לבנה עם טקסט שכתב לקבלת שבת ראשונה במלון בגבעת אולגה; מכתב תמיכה מאסף סחרוב שהתחנך בחברת הנוער צאלים; בפינת “יצירה מקומית” שיר שכתב איל ענבר לפני שלוש שנים וכמו נכתב בימים אלה, שיר שכתבה עדי כשר; מילים טובות וברכות;  פרידה מיוסקה סטולר ז”ל.

 

עומרי פרי

בשעה 06:30 כמו כולם התעוררתי לקול הצבע האדום והלכתי לממד עם הילדים. עוד הספקתי לסגור את חלון הברזל וקיבלתי טלפון ממיכה להקפיץ את כיתת הכוננות אל מול זיהוי. התארגנתי על ציוד, תדרכתי את שיר לשמור על רוגע ועל הילדים בממד ולנעול את הדלת ויצאתי החוצה.
אספתי את איתי דגני מהמוזיאון ולאחר איסוף הנשק ארוך עבורו מהנשקיה (יחד עם שאר החברים) התחלנו לחלק את הכוחות לחוליות של 2 ולפרוס במרחב הצפוני לשכונת הנחל ובשחזור ובהמשך גם בשער הראשי כשאני ואיתי ומיכה רגב וחן ברב מבצעים סיורים רכובים ברחבי הקיבוץ.
תוך כדי הסיור שלנו אני ואיתי מזהים שהשער של המכוורת פתוח ודואגים להטיס את רוני קרלינסקי, שעבד במקום, החוצה ולסגור את השער כשהאש מתקרבת ונשמעת יותר ויותר בכיוון יד מרדכי ותוך זיהוי נפילות גם במרחב הפרדס הקרוב למכוורת.
על מנת להבין מה הצפי ולפרוס את הכוחות בהתאם החלטתי לחבור למרכז הכנסים ולהביא לשם חולייה של גולן טל, לביא כרמי וגיל שחם ואולי גם יאיר ולדמן (למיטב זכרוני).
איך שהגענו למרכז הכנסים ועוד בטרם הצלחנו לזהות מה קורה בתצפית אנחנו מזהים פיצוץ אדיר ממרחב כביש 4 בסמוך למבנה הפטריות (מאחורי משק החי) ומתחילים תנועה למקום לפרוס את הכוחות בחלק המערבי. תוך כדי מזהים את חן ומיכה שנעים במהירות במרחב (לרגע חשבנו אותם למחבלים…).
מכאן אנחנו פורסים את הכוחות במרחב המערבי כמה שיותר רחב על מנת למנוע חדירה לקיבוץ. ומתחילים לנסות ולהבין מה פשר קרב היריות האדיר המתחולל בצומת. אני ואיתי התמקמנו במרחב המתבנים של הרפת כאשר הכדורים שורקים מעל ראשינו. בזמן הזה למעשה כוח מגב שיצא מהקיבוץ הותקל על ידי המחבלים על האופנועים שהגיעו מכיוון מעבר ארז והתחיל לנהל אש (במזל יצא החוצה בטיימינג הנכון ומנע את כניסת המחבלים לכיוון שער הקיבוץ כפי שתכננו לעשות) ולאחריו הצטרפו אליו כוחות הימ”מ שהגיעו לאזור וניהלו אש מטורפת על מנת לחסל את המחבלים (שלומי הרוש שניסה להצטרף אליהם ולחבור לאנשיו במחסום ארז לחלצם ותוך כדי תנועה שלו למטה הבין שהמעבר כבוש ואין איך לחבור… בנס ניצלו גם אנשיו במעבר…).
לאחר כחצי שעה עד שעה של ניהול האש, הקרב הראשון נרגע והחלטתי להגדיל את מרחב פריסת הכוחות ולחזק את המרחב הדרום מערבי. החברתי אלינו את גיל שחם ולביא כרמי ושלחתי את איתי ולביא לחלק הדרומי של הרפת לצפות לכיוון דרום מערב. בגזרה המשיכה להתחולל אש מטורפת והחלה בעיית קליטה רצינית גם בפלאפונים וגם במכשירי הקשר אז החלטתי לדלג שוב למרכז הכנסים לטובת תצפית וקליטה טובה יותר להבין מה קורה.
איך שאני וגיל מגיעים למרכז הכנסים אנחנו מקבלים דיווח מאיתי ולביא על זיהוי טנדר במרחב הרפת שפרק וכוחותיו נעים לכיוון הפרדס הדרום מזרחי של הקיבוץ. איתי ולביא ביצעו ירי לעברו ואנחנו מיהרנו לחבור אליהם ולסייע בהיתקלות. תוך כדי תנועה לעבר העמדה חברנו אל כוח הימ”מ והחלטנו ביחד איתם על מיקום כוח רתק בעמדת איתי ולביא ברפת כשגיל שחם ואני מצטרפים, ועל יציאה לאיגוף של הכוח העיקרי שלהם דרך הפרדס הצמוד לכביש 4 לחיסול החוליה שפרקה מהטנדר. חברתי ללביא ואיתי ובמקום התנהל קרב משמעותי מאוד של הימ”מ תוך אש כבדה מעזה (נ”טים וירי תמ”ס מדויק על כוח הימ”מ האוגף ועל הרפת על מנת לחפות על החולייה שפרקה)- לאחר כמה דקות של לחימה הצליח כוח הימ”מ לחסל כ7 מחבלים במרחב הפרדס ולבצע ירי טיל לאו לנטרול הטנדר בו היו מטענים ותחמושת רבה…
מכאן הבנו שלפנינו יום ארוך של לחימה ושיש עוד מחבלים בשטחים הצמודים לקיבוץ. ניסינו לארגן את הכוחות במרחב בהתאם (עמדות רפת, בית נאווה גל, מיגונית אולם ספורט, שער הכניסה לקיבוץ, שער בית עלמין, גבעה צפונית לנחל, נחל, שחזור ומרכז הכנסים) – הספקתי להגיע לכמה דקות הביתה על מנת לדאוג להוציא את שיר והילדים למשפחת רייזל כדי שלא יהיו לבד בממ”ד ולהסביר את גודל האירוע.

עוד בתוך התהליך של יום שבת-

  1. בגיחות הקצרות לחמ”ל וקבלת הודעות מחברים באזור הצלחנו להתחיל ולהבין את גודל האירוע האזורי ולנסות לקיים חמ”ל בתוך המצב בו אין כל יכולת תקשורת סבירה בקיבוץ.
  2. בצהריים התחדשה האש בצומת כששלושה מהמחבלים שנוטרלו בתעלה בצד הדרך קמו והחלו לנהל אש על כוחותינו. הכוח במקום (מגב? ימ”מ?) ניהל איתם אש והרג אותם.
  3. אחד הדברים שהיו חשובים לנו ביותר היא הוצאת כמה שיותר מאוכלוסיית הקיבוץ ורק אחר הצהריים – אל מול אי קבלת כל הנחייה ברורה מהצבא והמועצה, ולאחר הבנה שיש שליטה יחסית במרחב כביש 4 ושהשוטרים יאפשרו מעבר- קיבלנו החלטה לאפשר למשפחות להוציא את עצמן במהרה ובשאיפה לפני החושך.
  4. בגלל חוסר הקליטה שלחנו מספר בעלי תפקידים לעבור בשכונות ולהודיע לציבור שיתארגן במהרה ויצא מהקיבוץ. אני באופן אישי לקחתי את שיר והילדים וטסתי לבצע חילוף עם הורי בצומת מסמיה ומשם לחזור לקיבוץ.
  5. אני חושב שלקח לי קצת זמן להבין את האירוע בו אנחנו נמצאים. בהתחלה חשבתי שמדובר על אירוע של 30 הרוגים ושאל מולו צהל חייב להיכנס קרקעית ולשנות את המשוואה בעזה על ידי כיבושה. כמובן שהאסון מחייב משהו גדול הרבה יותר, וללא פתרון מתקבל על הדעת לא אתפלא אם תהיה עזיבה המונית של ישובי עוטף עזה השונים.
  6. הצד המנטלי לא פוסח עלינו. אנחנו חברי כיתת הכוננות לא האמנו שנפגוש באירוע שכזה ולאט לאט גם הוא גבה מאיתנו מחיר נפשי. הדיבור והכתיבה עושים את שלהם אבל אספר רק על עצמי שבאופן אישי לא הצלחתי לישון במשך 64 השעות שמיום שבת ועד שני בלילה. בזמן הפנוי שהיה לי מהמשימות בימים אלו, מצאתי את עצמי בהרהורים ומחשבות ועם דמעות בעיניים על מה שקרה לחברים בישובים סמוכים ועל מה שיכל לקרות גם לנו ולילדינו. כאמור לשמחתי הדיבור עשה את שלו והחזיר אותי לתלם אבל בהחלט הפן המנטלי לא עזב אותנו וגם אנחנו נצטרך לטפל בו- כל אחד בדרכו.
  7. החל מיום שבת ואילך מצאנו את עצמנו מנסים להגן על הקיבוץ בצורה הטובה ביותר עד הגעת הצבא ללקיחת אחריות. בכל פעם הגיעו כוחות צבאיים לסייע אך מיד נשאבו למשימות אחרות והשאירו אותנו להתמודד עם כמות הנשקים המצומצמת ואיתנו- חברי כיתת הכוננות המצולקים. לשמחתי חברים רבים נענו לקריאה לבוא ולסייע וכך התאפשר לנו להוציא מעט את החברים לראות את משפחתם, להתאוורר ולהירגע מהאירועים המטורפים של שבת.
  8. ביום ראשון אחה”צ עוד קיבלנו דיווח על פשיטה מתוכננת על יד מרדכי – נערכנו ונפרסנו הפעם בסיוע כוחות צה”ל שהצליח למנוע את הפשיטה על ידי הפעלת אש מסיבית לכיוון מעבר ארז. מבחינתי האירוע הזה סימן תחושה שלא נצא מפה בשלום ועלינו להיערך מחדש ולתגבר ככל הניתן את הקיבוץ כפי שקרה בימים הבאים… לשמחתי החל מיום ראשון בלילה התחלנו להרגיש שצהל לוקח יותר ויותר שליטה בניהול הלחימה ומצמצם את הסיכוי (שקיים עד היום) לחדירה מסיבית לקיבוץ.
  9. החל מיום שני התחלנו לקלוט מתנדבים נוספים לכיתת הכוננות ולשחרר חברים למשפחותיהם. בזכות עידן ורניק שהגיע לסייע לי ולהשליט סדר צבאי בניהול הלחימה ביד מרדכי – התאפשר גם לי לצאת להפגה קצרה ולחגוג לבני את יום הולדתו ה-5.
  10. ביום רביעי אחר הצהריים סופסוף הצבא לקח אחריות על ניהולו הצבאי של הקיבוץ ואיפשר לנו לטפל במענים האזרחיים ולצמצם עוד את כמות כוחות הכוננות.
  11.  

 

נדב אלדן

ביום שבת 7.10.2023 (בוקר יום הולדתי) בשעה 6:30 לערך התעוררתי מאזעקת ״צבע אדום״. קמתי לסגור את חלון הברזל והדלת.
תוך רגע הבנתי שלא מדובר בטיל בודד אלא במטח קשה. פתחתי את הנייד וקבוצת הוואטסאפ התחילה להרעיש. קיבלנו פקודת הקפצה ותוך דקות יצאתי לכיוון המוזיאון עם ציוד.
התקשרתי ללביא כרמי שהגיב שהוא כבר שם וביחד אספנו את גיל שחם בדרכינו לעמדה למרגלות השחזור בעקבות הוראה לחפש שם רחפנים או מחבלים בדרכם אלינו. שטף הודעות וידיעות על חדירות מחבלים התחילו להגיע ולפתע נשמעו יריות מכיוון מזרח ומיד גם הודעה על אירוע בשער, מיד עלינו על הריינג׳ר ונסענו לשער. חנינו באזור המרכול והתחלנו תנועה לכיוון המעבר בין האולם ספורט לבומבוסים, שם כבר שמענו את הירי קרוב, ירי כבד ממספר סוגי נשק שונים.
יצרנו עמדה בקצה האולם ספורט שצופה על הפרדס והשער, גיל ולביא הקיפו את האולם ואני נשארתי שם.
בצומת ובקצה המזרחי התנהל קרב ארוך שלא ידעתי מה הרכב הכוחות הלוחמים, כדורים עפו לאזורי אך לא היה ניתן לראות את מקור הירי. נשארתי בפינה זו כשעתיים שלוש עד אשר נגמר הקרב, ממתין למחבלים שאולי מתחבאים בפרדס. (כאן הזיכרון שלי קצת מתערבב עם עוד אירועים).
נקודת מבט של לוחם ימ״מ שהשתתף בקרב:
הוקפצנו עוד בלי ציוד עלינו ישר בשיא המהירות ליד מרדכי, איך שהגענו לצומת כבר אמרו בקשר: הותקלנו מלפנים. נכנסנו ככה עם הרכבים עוד בבגדים של בית , ירו עלינו וישר פרקנו. אר פי ג׳י עפו עלינו ובנס לא פגעו. נפגעו שם הרבה חבר׳ה.

 

 

יאיר ולדמן

הוקפצנו על הבוקר לאחר המטח.אני אישית לא קיבלתי שום דיווח על חדירה. קפצתי לאזור של הרפת לאחר שאמרו להגיע לשם, חברתי לכמה מהכיתה והתחלנו לשמוע ירי נקל. נכנסתי לרכב של שלומי הרוש וחבר שלו ונסענו לכיוון שער הכניסה.
שלומי ביקש את הנשק לתת אש מהחלון הקידמי והבאתי לו, לא הצלחנו לראות בדיוק מה קורה. תוך כדי נסיעה הנהג עצר ושניהם פרקו לשער. זחלתי למאוחרי המיגונית של אולם הספורט. לאחר כמה דקות, כשהירי נפסק, רצתי לקחת את הנשק וחזרתי ליד האולם עם נדב אלדן. הבנו כבר שמתנהל קרב ביחד עם הימ”מ בפרדס.
נבו דגני הצטרף אלינו ועברנו למיגונית, אחרי כמה דקות במיגונית הירי התחיל להתחזק ונהיה קרוב וצרוררות כדורים שרקו לידינו, לא היה ברור לנו אם זיהו אותנו אבל היינו דרוכים לכל רגע שהאירוע יזלוג אלינו. בסוף האירוע התפרשנו לעמדות עד שכח צבאי החליף אותנו ב3:30 בלילה.
חשוב לי גם להגיד את האמת, מי שהציל את הקיבוץ היה כח הימ”מ.
לא מגמד את זה שקפצנו לקו ראשון תחת אש וכולנו סיכנו את החיים והיינו מוכנים שהאירוע יזלוג אלינו, אבל כיתת הכוננות לבדה לא היתה עומדת מול שתי חוליות מאומנת של החמאס.

 

 

דניאל כשר

זו הייתה השבת הראשונה שסוף סוף לא עבדתי באיזושהי משמרת של חגי תשרי. ישנתי ממש חזק ופתאום שמעתי התראת צבא אדום. קפצתי מהמיטה והערתי את עדי, עופרי ועומר שירוצו איתי לממד. שמעתי שההפצצות הן מאסיביות ונמשכות זמן ארוך מאוד. ראיתי שיחה שלא נענתה ממיכה רגב (הטלפון היה על שקט). עדי הדליקה חדשות וראיתי שיש מתקפה נרחבת של מחבלי חמאס שנכנסים עם באקאים לשטח ישראל. עליתי על הווסט הקרמי, שמתי כובע זיהוי, אקדח בחגורה עם מחסנית גיבוי ודרכתי כדור בM16. אמרתי לעדי שהילדים והיא לא יוצאים מהממד ואריאל התחנן אליי שלא אצא החוצה כי אני עלול למות. אמרתי לו שאני חייב להגן עליו ולא ההפך וכל עוד אני בתוך הבית אני לא יעיל. יצאתי החוצה מהמסתור כביסה והתחלתי לפתוח זיג (להוציא רק את הקנה של הרובה מעמדת המסתור) כשאני הולך לאורך קירות הבית לכיוון המערבי של שכונת הנחל. מטח כבד של רקטות גרם לי להשתטח על הדשא. התקשרתי לשכן שלי גיל שחם שאמר לי שהוא כבר יצא ויש אירוע בקיבוץ והכי טוב שאשאר בנחל.
בהמשך פגשתי את יהל שיפמן ואהרון קולטנוף שאישרו לי שיש מתקפה על הקיבוץ והחלק של השחזור ושכונת הנחל חשופים. שיפמן וקולטנוף המשיכו לכיוון השחזור/בית אריזה. פגשתי את חגי ארדנינג ליד הבית שלו והוא עדכן אותי שיש מלא הרוגים וחטופים- חיילים ואזרחים. בהמשך פגשנו את גיל דגני והחלטנו לעשות חלוקה כזו: חגי בתוך שכונת הנחל, גיל מול שער בית עלמין ואני על הגבעה מול הבית של טולי מתצפת על שני השטחים כשאני מאחורי מחסות בטון. לא היה לי מכשיר קשר ובקושי היה אפשר להשתמש בטלפון (היו בעיות קליטה).
שעות ארוכות חיכיתי להגעה של מחבלים לתוך הקיבוץ מכיוון מערב. ידעתי ששני היעדים שיגרמו לי לחתור למגע ולהגיב בירי כבד יהיו התקדמות לכיוון שכונת הנחל או לשכונות שנמצאות בסמוך למוזיאון. ראיתי את נתיב בוערת וחשבתי על אח שלי ערן שנמצא שם עם המשפחה שלו.
ארטיום לוין התקשר אליי ואמר שהוא חוזר לקיבוץ חמוש כדי להגן על המשפחה שלו וביקש שיכירו את זה בשער בית העלמין כדי למנוע ירי דו צדדי. מדי פעם קיבלתי עדכונים ממיכה רגב, עומרי פרי וחן ברב אבל עדיין לא היה הרבה מה לעדכן. בשלב מסוים ארטיום הגיע לשער בית עלמין עם כוח מג”ב אבל השער לא עבד. בסוף ארטיום הצליח להיכנס דרך אחד השערים הרגליים והגיע למשפחה. שי חמו האלוף הגיע אליי ולשאולי סנקר ודאג לנו לאוכל ושתייה. (שאולי וגולן היו הראשונים לתפוס את התצפית הזו ואחרי זה נשארתי רק עם שאולי). בסביבות 15:00 קובי רוזנברג, ששירת איתי שנים במילואים, בא לתת לי חילוף התרעננות ביחד עם אסף ניב. השארתי לו את הנשק הארוך ואת הווסט. חזרתי לוודא שעדי והילדים בסדר ולהתעדכן מה קורה דרך החדשות. חזרתי ב16:00 לעמדה והמשכתי לתצפת ביחד עם אסף ניב על האזור. שאולי כבר לא היה שם. לקראת שקיעה עומרי הגיע ואמר לי שרצוי וכדאי מאוד להוציא את המשפחות בהקדם מהקיבוץ. שוב קיבלתי חילוף ואמרתי לעדי שחייבים לארוז ולצאת דחוף מהקיבוץ. יעצתי למספר שכנים לעשות אותו דבר.
יצאנו מהקיבוץ בחושך בדרך הראשית וקבענו עם אחותה של עדי להיפגש בצומת בית עזרא, להעביר אליה את עדי והילדים ואני אחזור לקיבוץ. בדרך חזור הייתי צריך להתחנן ולצעוק לשוטרת במחסום שתיתן לי לחזור לקיבוץ כי אני מכיתת כוננות שזה בעצם הכוח היחיד שמגן על הקיבוץ ברגע זה. רק אחרי שווידאו שיש לי אקדח וכובע זיהוי אישרו לי להיכנס בחזרה. נכנסתי לקיבוץ, בדקתי שההורים שלי בסדר והצטרפתי ליאיר ולדמן בגבעה של הבריכה שצופה על אזורים נשלטים (עמדה חשוכה שצופה על אזורים מוארים). החלפתי את דניאל יצחק ונשארתי עם יאיר. היינו במשך לילה שלם בחיפויים. מחכים להגעה של מחבלים מכיוון הרפת. כל הזמן שואלים אחד את השני: “איפה לעזאזל הצבא ?!!”. במשך כמה פעמים באותו לילה יאיר זיהה בחושיו החדים (בלי ציניות בכלל !) הבזקים של שיגורים שגרמו לנו לרוץ בספרינט למיגונית למטה. המיגונית פשוט רעדה מההדף של הטילים שנחתו בשטח הקיבוץ !!!.
בסביבות 3 וחצי לפנות בוקר אמרו לנו שניתן לרדת מהעמדה כי הצבא תפס עמדות. יאיר ליווה אותי הביתה. המון אנשים שיודעים שאני גר בעוטף התקשרו אליי לוודא שאני חי. נכנסתי לבית הריק שלי. נעלתי את כל הדלתות. נכנסתי לממד ונשכבתי על מזרן על הרצפה מחובק עם הנשק הארוך ואקדח ליד הראש כגיבוי. חשבתי על כל הזוועות שקרו באותו יום לשכנים שלי בעוטף עזה. עצמתי עיניים. סוף יום.

 

 

גיל שחם

יום שבת שלי התחיל ב-6:25 כי הבן שלי העיר אותי מוקדם בבוקר אבל בשש 6:31 עם ה”צבע אדום” הראשון כבר התחילו להתקבל ההודעות על אירוע שהוא יותר רחב ממה שאנחנו יודעים.
יצאתי עם ציוד מלא (וסט ונשק) מהבית, נדב אלדן ולביא כרמי אספו אותי. יצאנו לגבעת השחזור כי חשבנו שאולי משם תהיה חדירה. כבר שמענו את הירי ממחסום ארז ואז התחלנו לשמוע ירי שהוא צפונית לנו, משמע או בתוך הקיבוץ או בצומת. עלינו על הרכב ונסענו לכיוון המרכול, פרקנו רגלית במרכול והמשכנו לכיוון הצומת, שם כבר היינו תחת ירי הרבה יותר רציני, ובעצם הבנו שאין לנו מה לחפש שם כי היו שם המון כוחות. דילגנו, ממש בריצה, לאזור הרפת לשער פטריות, שם הייתי עם עומרי פרי. גם שם שמענו ירי מאוד מאוד כבד – היתקלות מאוד מאוד רצינית עד שג׳יפ של ימ”מ ניגח את השער של הפטריות. אני זוכר שהסתכלתי עליהם ובאמת הייתי בטוח שהם הולכים לירות עלינו אז הרמתי ידיים אבל כשהם הגיעו אלינו הרגשתי שבאמת הגיע מלאך והם אמרו לי ולעומרי שהכל יהיה בסדר ורצנו לרפת. תפסנו עמדות והימ״מ התפצל לשתי חוליות, כאשר חוליה התקפית הלכה לפרדס שבדרום הרפת שם הם ניהלו קרבות עם מחבלים שעוד נשארו מהאירוע הקודם שבו הם חיסלו שישה מחבלים בצומת יד מרדכי. משם עברתי להיות עם גולן טל, במרכז קונגרסים, לתצפית מחשש ממחבלים שזלגו לכיוון הלולים. המשכנו לשמוע עוד המון המון המון ירי מגיע מכיוון כביש ארבע. המון המון המון ירי ואז החלטנו לחתור למגע ולדלג שוב לשער פטריות למקור הירי. שם הייתי עם חן ברב, חן עובדיה ומיכה רגב ומשם עברתי להיות עם גולן טל בחצר של נאוה גל, שם גם נפל פצמ״ר 20 מטר לידינו. מאוד מאוד חששתי לגולן כי ראיתי שהוא קופץ ומשתטח, הסתבר שהוא תפס מחסה. בשלוש בבוקר ראיתי פעם ראשונה חייל, כאשר באו להחליף אותנו.
ביום ראשון הייתי בעוד שמירה שאני לא זוכר איפה זה היה אבל כשבאתי לצאת מהקיבוץ ב-4:15 התקבלה אינדיקציה על מתקפה על יד מרדכי. אני ודניאל כשר הלכנו לשחזור סרקנו אותו שנינו לבד ואז התקדמנו למרכז הקונגרסים. ממרכז הקונגרסים התחילו להגיע המון המון יחידות של הצבא ואז נתנו ביחד עם כוח צלפים מצומצם של הימ”ס על הגדר מול הבית של מידן משם כאשר ראינו שלא מגיעה מתקפה הלכנו למרכז קונגרסים שם עברנו תדריך למשמרות לילה ושם צוותו אותי לצוות של הימ”ס עלינו על אחד גגות בשכונת הנחל ויצרנו שם תצפית .
אותו אירוע למזלי נגמר בלי שום תקלות והמשכנו לשמור בלילה בשכונת הנחל דניאל ואני לפטרל כאשר היו מטחים מאוד מאוד כבדים על הראש שלנו וב-7:00 בבוקר של יום שני יצאנו להתרעננות.

 

 

איתמר דגני

אני לא גיבור ולא ניצחתי את המלחמה. אפילו לא ראיתי את הקרב רק שמעתי אותו זה הדבר הראשון שאני רוצה להגיד.
השתלשלות האירועים היא שבוקר יום שבת התחיל בהתעוררות  לטריאתלון (שבו לא היה ספק שגילי ואני עמדנו לנצח) והייתי משוכנע שבגלל זה התחיל האירוע כי משפחת בקר הבינה שאין לה סיכוי. התחילו כל הדחקות בקבוצת הטריאתלון . ואז הודעת הקפצה על חשש חדירה. לא לגמרי מיהרתי והערתי את נביק שיצטרף לכוחות. נתבקשנו להתאסף בחנית המוזיאון ושם נסעתי עם פרי, המפקד המהולל, לנשקיה לקחת נשק. גם שם עוד התבדחנו קצת ואז התחלנו לשמוע ירי מכיוון הכביש. ירדנו בטיסה עם הרכב של פרי למטה וראינו את מושון ועופר וקנין רצים לאחור ווידאנו שהם לא מחבלים בצעקות. מיכה וחן הגיעו עם הרכב מאזור המתבנים ונסעו לאבטח את הש”ג. התחילה מכת אש היסטרית מאזור הצומת. פרי ואני רצנו לאזור הגדר למנוע כניסה פנימה, אבל לא הצלחתי לראות כלום בגלל הברושים. רצתי לפינת הרפת  המזרחית- המקום היחיד שבו ניתן היה לצפות על הכביש. על מנת למנוע נסיגת המחבלים לאחור או הגעת תגבורת. הקרב בצומת היה מטורף וקליעים שרקו גם לידנו. אבל בגלל הברושים היה ניתוק מהמראות. כשהחל הכל לדעוך עליתי למעלה על מנת לאבטח את הגדר הדרומית ושתהיה תצפית ויכולת הגנה טובה יותר. מכיוון שלא הבנו את גודל האירוע המשכנו להתלוצץ על הכל, ככה קל יותר להעביר את הפחד. לאחר כמה רגעים זיהינו רכב לבן עם אנשים עליו. המחשבה המיידית הייתה: מחבלים. אבל המרחק לא אפשר ביטחון בדבר. ברגע שהימ”מ התקיל אותם באש תופת, ביצענו ירי לכיוון בעיקר על מנת שנראה שהנשקים יורים כי קיבלנו אותם רגע לפני ולא הייתי רוצה למצוא את עצמי בלי נשק תקין. חילקנו את שטח התצפית לשתי פינות של הפרדס על מנת שאף אחד לא יעבור. מזל שלא היה מפתח שערים כי בלהט האירוע הצעתי ללביא שנרוץ החוצה ונתפור אותם מהצד, אבל הכל היה נעול. שהקרב נרגע קצת וראינו שמתחילים סריקות, הגיע אלינו כח הימ”מ והסברתי לו מה ראינו ומאיפה. השאירו איתנו שני לוחמים שנראה להם איך עושים את זה באמת ומהם נודע לנו על מהלך הקרב בצומת. הקרבות דרומית לקיבוץ המשיכו באזור חרובים ולביא ואני צפינו בהכל, קצת אחר כך הוחלפנו- שריונר מזדקן ונחלאוי בדימוס- על ידי נציגים מצנחנים, גבעתי, וגולני. בגלל שיש לי איזו בעיה בראש כנראה הלכתי לקרב אוכל לפרות והימסני”ק עוד צעק עליי שמסוכן. פחחחחח. הוא לא הבין שהפרות רעבות.
זהו. זה סיפור הקרב מהצד שלי.
גילי שמשום מה דאגה לי ביקשה לדעת שהכל בסדר אז הצטלמתי כמו גבר גבר . אבל זה רק להראות לה שאני חיי ושלא תפעיל עדין את ביטוח החיים שלי.

 

 

מיכה רגב

יום שבת, התעוררות עם אזעקות צבע אדום, ישר לקחתי נשק ואפוד, בדרך אמרתי לסוזי להכניס את הנכדים לממ”ד. רצתי לרכב לפתוח לחן את הנשקיה ולתת לו את הנשק (חזר מחו”ל). כבר בדרך לנשקיה ראיתי בקאי באוויר מעל נתיב העשרה, הודעתי לכיתת כוננות. רוב הנשקים של אנשי כיתת הכוננות היו בבית, פרט לשישה שלא היו ביישוב משך תקופה. פתחתי וחילקתי את הנשקים לאנשים שהגיעו לנשקיה. בשלב הזה התפרסנו. כשנודע לי שכל הכיתה פרוסה ומסתכלת לשמיים, נסעתי עם חן, מושון ועופר וקנין ברכב ירדנו לכיוון הרפת, פרקנו מהאוטו באזור הרפת החדשה הסמוכה לכביש 4. שמעתי דיבור בערבית, יריתי לכיוון כמה כדורים והתרחקנו משם. התחיל באותו זמן ירי מכיוון השער. חן ואני נסענו לשם מהר, הסתבר שהתפתח שם קרב מול שלושה אנשי מג”ב שירדו לסגור את הצומת ונתקלו במחבלים על אופנועים שהגיעו מכיוון עזה. (האופנועים עדיין בצומת). בשלב הזה הגיע כוח ימ”מ מכיוון צפון, והתפתח קרב בינם לבין המחבלים, כולל ירי נ”ט על שני רכבי המחבלים שהושארו על כביש 4 באזור הגשר מעל נחל עובד.
אנשי כיתת הכוננות נשארו פרוסים בעמדות: נדב אלדן – בקצה של אולם ספורט. גיל שחם ונבו דגני במיגונית שליד אולם ספורט, לביא ואיתמר ברפת, עומרי ועוד מישהו בסיבוב המשק החי. בכל אותו זמן התקפת טילים מעלינו. למרות זאת אנשי כיתת הכוננות רצו לעמדות בגדר מתוך הבנה שהטילים מהווים מחסה לכניסה קרקעית.
הימ”מ – אחרי חיסול המחבלים – עזבו את המקום ועברו למקום אחר. אז הגיע כוח יס”מ שסרקו את האזור במטרה לוודא שאין לוחמי חמאס בשטח. צח”י התכנס בחמ”ל בשעות הבוקר והחליט על הוצאה של האזרחים כמה שיותר מהר על כביש 4 צפונה.
חייב לציין שבמהלך כל אותו הבוקר, היינו ללא קשר בין אנשי כיתת הכוננות. נפלה הרשת הסלולרית ולכן גם הוואטסאפ לא תפקד. מכשירי הקשר המעטים שהיו לנו גם כן לא עבדו עקב נפילת הממסר שבמועצה. גם הטלפונים הקוויים בחמ”ל, הסתבר שאינם מחוברים למרכזיה ולא קיבלו או הוציאו שיחות.
רק ביום שלישי, הודות למאמציו של מושון פילברג ומוטורולה הגיעו לכאן מכשירי קשר שמאפשרים קשר רציף בין החמ”ל לחוליות הפרוסות בעמדות על הגדר. ההתנדבות של כיתת הכוננות, למרות העובדה שהצבא לא הגיע אלינו לקחת פיקוד על המקום במשך שלושה ימים, הצליחה להחזיק את היישוב. כל ההתארגנות לקראת אירוע כזה בקיבוץ לפני כן, הייתה עקב מכתב שקיבלנו מאהוד רייס שהזהיר אותנו מפניו לפני 3 חודשים.

 

 

הכנות הקיבוץ לפינוי במקרה של התנגשות צבאית באזור 
אל יאיר שוורץ , עמי ולקוביץ’ , מיכה רגב , רעיה פסי ומזכיר הקיבוץ

אני מעריך מאוד את פעילותו של צוות צח”י המטפל בפתרונות למצבי חרום במשק. הבעיה היא שככל שהם נדרשים ומבוצעים, הם מתאימים ל”מלחמות האתמול” שאולי עוד יהיו כאלו.
הנושא שאני רוצה להעלות הוא ההכנות למלחמה כוללת שתתחולל בסבירות גבוהה אולי כבר בזמן הקרוב.  כשאני שומע את הצמרת הביטחונית מתבטאת “אם הלבנונים יעשו שגיאה ויפתחו במלחמה, נחזיר אותם לתקופת האבן”! דומה מאוד לגישה הביטחונית בה הזינו אותנו הגנרלים לפני 50 שנה, אשר מיד אחריה פרצה מלחמת יום הכיפורים.  אבל המלחמה הבאה תהיה בעיקר בעורף, כאשר אלפי טילים יפלו על האזור המאוכלס במדינת ישראל. הצבא יהיה עסוק בשלו, המשטרה וכוחות נלווים לה יהיו עסוקים לפי התחזיות עד מעל הראש בבלימה של התקוממות ערבית בתוך גבולות המדינה, ואילו פיקוד העורף בהצלת חיים ממבנים שקרסו. אל תסמכו יותר מידי על חיל האוויר. זאת הייתה שגיאה גם ביום הכיפורים ואז בשעת אמת, תרומתו לתוצאות הלחימה היו די צנועות.  ראינו גם במבצע האחרון “מגן וחץ” איך חיל האוויר עם כל הטכנולוגיה והמודיעין וללא שום אויב,  לא הצליח להקטין את קצב ירי הטילים של ארגון קטן כמו ה”ג’יאד האיסלמי”. כתוצאה מכך, אני חושב שאולי נחזיר את לבנון ל”תקופת האבן”, אבל אנחנו יתכן ונחזור ל”תקופת הברזל”.
למה אני כותב את כל זה?  כי לנוכח המשימות של כוחות הביטחון, לא יהיה מי שיגיע לעזור לישובים בודדים מפני קבוצות חמושות שינצלו את המצב לפגוע בישובים כאלה, ולזרוע הרס והרג. לכן, הקיבוץ צריך לפעול במסדרונות הצבא, פיקוד דרום ופיקוד העורף בכדי להקים קבוצות לוחמות של אנשים צעירים מתושבי המקום שכבר משוחררים מיחידות מילואים, לארגן שיהיה להם נשק כבר היום, והם יצוותו ליחידות קטנות וניידות עם פיקוד, אמצעי קשר ורכבים אשר תפקידן סיכול הרג של אלו שיישארו במקום.
לא בטוח כלל שבמצב כזה יהיה גם לאן לפנות את האוכלוסייה כפי שמתוכנן במצב חרום של התנגשות מוגבלת כפי שמוסדר היום. בנוסף, צריך להכין מחסן חרום למים ולמזון קשה. (לחשמל אולי יש פתרון עם הגנרטורים, כי קווי החשמל אצלנו הם מתחת האדמה, אבל צריך לבדוק). על כל זה צריך לחשוב ולטפל מהר.  אולי הכול לא יקרה, אבל אני מעדיף לאמץ את תפיסתו של חכם המלחמה הסיני המפורסם סון טסו (חמש מאות שנה לפני הספירה) אשר כתב בספרו האייקוני, “חכמת המלחמה מלמדת אותנו שלא לסמוך על הסיכוי שלא יבוא האויב, אלא על כוננותנו לקדם פניו.  שלא לסמוך על הסיכוי שלא יתקוף, אלא על העובדה, שעשינו את עמדתנו לבלתי נכבשת.” 

 

 

 

דף מידע מספר 2 “חרבות ברזל” 8.10.23

  1. דיירי הבית הסעודי יפונו מחר בבוקר, באחריות משרד הבריאות. מטפלים יתפנו עם המטופלים.
  2. נשארו ביד מרדכי 150 איש.
  3. חד”א יפתח בין 11 ל 13 ללקיחת אוכל בלבד. מרכול יפתח מ 7 עד 9
  4. עדיין אין אינטרנט – בטיפול מול סלקום.
  5. יש בקיבוץ כוח צבאי, גולני. אחראים על המחסומים. כיתת כוננות בגדרות. צריך להדגיש שהקיבוץ ואוגדת עזה הם שטח צבאי סגור וכל מי שלא חייב להשאר רצוי שיתפנה.

נמשיך לעדכן למרות שהאינטרנט מקשה על זרימת המידע.
לילה טוב, שקט ובטוח.
צ.ח.י

 

דף מידע 3 – 9.10.23

  1. בית האורן התפנה לאשפוז קולט ברעננה.
  2. זכינו לביקור של האלוף במילואים יאיר גולן אשר התעניין במצב, רשם את הבעיות שהועלו בפניו במטרה לעזור לפתור כמה שיותר מהן.
  3. חברים ותושבים נוספים נענו להפצרות צ.ח י ויצאו מהקיבוץ וזאת כדי להקל על כיתת כוננות הצבא שבישוב. המעוניינים לצאת למלון רמדה חדרה צרו קשר עם עפרה הלפרין.
  4. על חבר או תושב המגיע לשער בית עלמין לצאת מרכבו ולהזדהות בפני השומרים. שמרו על עצמכם.
  5. מתנדבים מארגון “אחים לנשק” בהובלת ינאי מן הגיעו לתגבר את כיתת הכוננות הלילה. תודה להם על רוח ההתנדבות והעזרה.

חד”א יפתח ללקיחת אוכל בין 11 ל13.
לגבי המרכול ניידע כשנדע.
צ.ח.י

 

דף מידע “חרבות ברזל”  10.10.23

לכולם שלום,
לאט אבל בטוח, אנו נכנסים לשגרת המלחמה .
כנראה לקראת הבאות,  פורסם הערב צו אלוף הפיקוד המכריז על שטח אוגדת עזה כשטח צבאי סגור.
כיתת כוננות זכתה להצטרפותם של עוד ארבעה לוחמים אנשי מילואים, עובדה העוזרת על הגנת הישוב.
הערב זכינו גם למכשירי קשר חדשים ועל פניו הם נותנים תשובה טובה יותר לתקשורת של כיתת הכוננות תוך כוונה לצמצום עד כדי ביטול הצורך בטלפונים ניידים.
*חדר האוכל ייפתח מחר לחלוקת מזון בין השעות 11:00 – 13:00.
לגבי מרכול – תבוא הודעה מחר.
*אוכלוסיה – סיכום ביניים, רמדה חדרה
הגענו למלון ביום ראשון. חלפו יומיים ואנחנו מאכלסים היום יותר מ-100 חדרים.
התקבלנו במקום בחיוך ובמאור פנים ועל כך אנו מודים לאנטון, לצוות הקבלה ולכל עובדי המלון.
מיכל, נציגת חברת אורטל, האמונה על הקשר עם המלון, המתינה לבואנו והעניקה טיפול צמוד מלא אהבה ונתינה.
מיכל המקסימה, ליוותה את כל תהליכי ההסתגלות במקום, תיווכה בין נציגי הרשות ומתנדבים רבים לבין הנציגות שלנו: נסיה, שולי ואסנת, שהתנדבו לטפל בצורכי הקהילה.
היום הקמנו צוות מעטפת של מתנדבות מתוך הקהילה וחילקנו תפקידים לטובת מתן מענים כנדרש וחלוקת הנטל על כתפיים נוספות.
לא אציין כרגע את השמות, אבל בשם כולנו אני מודה לכל אחת ואחד.
הרשות המקומית של חדרה יודעת להושיט יד בכל התחומים ומסייעת לנו לתת מענה ככל הנדרש. לפיכך יש כאן פעילויות לילדים, טיפולים רגשיים, הופעות ועוד ועוד. וזהו רק קצה קצהו של הנעשה כאן.
רשמה: עפרה הלפרין.
גם כאן חיבוק לכיתת הכוננות שלנו ולכל החברים שנשארים בישוב כדי להמשיך לתחזק ולשמור עליו. לא אזכיר שמות כדי לא לשכוח אף אחד.
בנימה אישית – אני לא ביד מרדכי ולכן הפעם פחות שותפה לעשיה.  חברי צ.ח.י שנשארו עושים עבודת קודש. מצדיעה לכם. רעיה
לילה טוב חברי קהילה יקרים באשר אתם.
צ.ח.י

 

דף מידע מס’ 4 – “חרבות ברזל”  11.10.23

לכולם שלום,

  1. הפעילות במרחב הפכה לאינטנסיבית יותר והדבר ניכר בכמות אזעקות צבע אדום וכמות יירוטים של כיפת ברזל במרחב. היישוב תוגבר בחיילים לאבטחה בצורה ניכרת! קיים קושי של זיהוי ולכן החברים שנשארו ביישוב מתבקשים שלא לצאת בחשכה מבתיהם, בעיקר כדי שלא יזוהו לא נכון על ידי החיילים הרבים שנמצאים בקיבוץ בשמירה עליו.
  2. עד כה חדר האוכל והמרכול נתנו מענה לכל מי שנשאר ביד מרדכי וכן לצורכי כיתת כוננות. היום קיבלנו גם לחם לטובת האוכלוסייה והפעילות השוטפת של כיתת הכוננות. עם זאת עקב אי הגעת ספקים אנו קצרים במלאי. כמו כן, לעת עתה ספק השתייה הודיע כי לא יוכל לספק את המים לישוב. ממליצים למלא בקבוקים מילוי חוזר ולשמור בקבוקי מים במקרר הביתי.
  3. בספירה האחרונה נשארו חברים ספורים ללא תפקיד ואנשי כיתת כוננות וצח”י. אנו מבקשים להתייחס לנוהל כניסה/יציאה מהישוב כפי שפורסם ונשלח שנית בהודעה עוקבת.
  4. מספר חברים קיבלו “שיחות מוזרות”. נא להקפיד שלא למסור שום פרט מזהה, לא שלכם באופן פרטי ולא בנוגע ליישוב! לא לפתוח קבצים או סרטונים מגורמים לא מזוהים.
  5. בשמחה רבה חזר אלינו יאיר שוורץ, ראש צח”י, לאחר בילוי בארצות ניכר! ברוך הבא יאיר!

בברכת לילה טוב ושקט, 
צ.ח.י וכיתת כוננות

 

ישיבת צח”י – דף מידע מספר 5 – 12.10.23

נוכחים – יאיר שוורץ, לארי סיגלמן, מיכה רגב, עמי וולקוביץ, עידן ורניק, זיו הררי, נאוה גל, רעיה פסי, דני כרמי, קוצי וויל, עמרי פרי. נציג הצבא.

דוח מצב –
*אוכלוסיית הקיבוץ מפוזרת בין 3 מוקדים. באולגה עם יותר מ-100 משפחות, בנווה אילן – חברים מבוגרים יותר ובאילת – 2 משפחות. שאר החברים בפתרונות עצמאיים.
בשלב זה המלונות שמורים לנו עד יום ד 18.10
בכל המקומות אנשים עטופים בהרבה אהבה ודאגה – הן מבחינת פעילות והן מבחינת מענים
של רווחה. יש כל הזמן פניות של אנשים שהתפנו עצמאית ומרגישים לבד להצטרף לכלל
האוכלוסייה והנושא מטופל.
*מכלול אוכלוסייה יוצר קשר טלפוני עם רוב רובם של התושבים והחברים בצורה שוטפת כדי לאתר צרכים ומצוקות. לגבי הקשר עם המפונים ומענה לבקשות להעברת ציוד מהקיבוץ –
ענבר בטלהיים התנדב לרכז הצרכים ולתאם הסעתם עם חברי כיתת כוננות שיוצאים.
ביחס למסגרות החינוכיות אנחנו עובדים מול המועצה להתארגנות לקראת שהייה ארוכה
מחוץ לאזור במוקדי הפינוי.
ביד מרדכי נשארו כ – 18 אנשים חוץ מהכוחות החיוניים.
*לקיבוץ הגיע תגבורת משמעותית של לוחמים והם מקבלים את האחריות על הביטחון במקום כיתת הכוננות. צוות צחי מטפל בכל הסוגיות הלוגיסטיות ונערך לדייק את הגדרות
התפקיד כדי לאפשר להרחיב את הכתף של העושים במלאכה במחליפים, זאת בהנחה שאנו הולכים לשהות במצב זה תקופה ממושכת. צריך שכל אחד ידע את תפקידו ומה הוא עושה.
*במשק, הרפת מתופעלת בשוטף ואנו זקוקים לאנשים שמפעילים אותה. בלול, שני הלולים מחוץ לקיבוץ מתו וכך גם הלול הקרוב לרפת. שני לולים עדיין חיים והם בגיל שיווק. עד כה
לא הצלחנו לשווק אותם בשל קריסת שרשרת האספקה ואנו עובדים לאיתור פתרונות.
*לוגיסטיקה – הצוות בפיקוחו של דני כרמי התארגנו וטיפלו/מטפלים בכל תחומי אחזקת הקיבוץ – סולר לגנרטורים, תורנות חשמל, תקשורת, מזון, אש וכדומה.
* סיפורה של כיתת הכוננות שלנו יפורסם בקרוב. סיפור מפחיד אך מלא השראה ומרגש מאד.

 

ישיבת צח”י 13.10.23 – דף מידע מס’ 6

כ. כוננות (עידן) – אנחנו נמצאים כאן כבר יומיים עם חיילים סדירים וכוחות נוספים. זה פינה את כיתת הכוננות לטיפול בעניינים של היישוב.
אתמול נפילות בשטח המשק – האש כובתה, נזק לרכוש בלבד.
הבוקר התעוררנו להתראה ממוקדת, הודענו לאזרחים והקפצנו כ. כוננות.
כרגע ההרגשה שיש ארגון טוב של הכוחות וכן תיאום מול הצבא.
קהילה (עמרי) מבחינת פינוי : נערכים לכך שעוד משפחות ירצו להצטרף למפונים באולגה כדי לשהות עם הקיבוץ. צריכים גם לתת מענה של חוסן לחברים החיוניים שנמצאים כאן. אתמול היה כאן רונן מהמועצה ונפגש עם האנשים. מעבר לכך – גיוס תרומות: הוקם צוות (אופיר לבנה, אוהד כהן, מאירי פרל)
עניין הלולים לקראת פתרון – בטיפול שי ציון.
דבר אחרון – החיילים ששוהים בבתי הילדים אמורים להתמקם במקום אחר, כך שיהיו פחות מפגעי אשפה לא מפונה ולכלוך.
לוגיסטיקה (דני כ.) – אנחנו ערוכים מבחינת המשק לשעת חירום. בעניין המפגע של הזבובים – מתארגנים על מלכודות נוספות.
עמי ו. – אנחנו קצת נמוכים במים. חושב שצריך לדאוג ולפתוח את  המרכול ואת חד”א. צריך לשלוח תודה לעיריית ת”א – תברואה – ששלחה אתמול משאית פינוי אשפה לכאן בהתנדבות.
גולן – מבקש בכל הודעה בדבר פתיחת מרכול/חד”א לציין שהיישוב סגור, שהפתיחה היא לכוחות החיוניים. ההודעות שיוצאות מטעות את האנשים בחוץ לחשוב שמתנהלים כאן חיים רגילים.
יאיר – לעניין הבלתי חיוניים – מעבר לכך שהם כאן, הם לעתים אינם זמינים. כ. כוננות צריכה לסכן את עצמה ולהעביר הודעה. זו תקלה.
לקראת סופ”ש אנו נתארגן לחילופי הכוחות שכאן לרענון של האנשים.  חוזרים ומדגישים – אין להגיע לקיבוץ להצטיידות. פניות מיוחדות בלבד – מרכז ענבר בטלהיים מכיתת הכוננות. **נא לא להטריד את החמ”ל בעניינים אלו. **
אוכלוסיה (עפרה) מסכימה עם מה שגולן אמר. כל בוקר צריך להזכיר שאין כניסה לקיבוץ וכל ההודעות האחרות – מי שצריך שיפנה.  מבחינת המלון כאן באולגה אנו זוכים לשיתוף פעולה בלתי רגיל. כל חדר שמתפנה קודם כל מציעים לנו. לכן הצלחנו עד עתה לענות לצרכים. התחלנו מיום שני להתארגן למערכת מתפקדת של בעלי אחריות לתחומים שונים. עובדות סוציאליות שהגיעו מבחוץ מאד מסייעות. יוצרים כאן שגרה. מנסים להתארגן על נושא החינוך לשבוע הבא, אולי באמצעות קשר עם קיבוץ מפונה קרוב למרות שיש לנו כאן הרבה אנשי חינוך.
גם החברים השוהים בנווה אילן מדווחים על טיפול טוב של המלון ועל מעטפת מחבקת של אזרחים וגורמים מסביב.
מבחינת הטלפניות והקשר עם האנשים – יוצרות קשר שוטף וזה חשוב מאד.
שבת שלום לכולם.
עד כאן.

 

סיכום ישיבת צ.ח.י 17.10.23

1. אנו מבקשים שכל פנייה של תקשורת לחברי ותושבי הקיבוץ תיעשה דרך רעיה (דוברות) ודרך המזכיר של הקיבוץ. יש נושאים שנאמרים שעשויים להיות חשופים לביטחון מידע ועלינו להיות מאד זהירים במה אנחנו מוציאים החוצה. אנו מבקשים להודיע לרעיה ו/או לניתאי על כל בקשה להתראיין לגורמי תקשורת.
2. אוכלוסיה – אולגה: *נושא אחד, נושא של קבוצה חדשה במקומי – חושבים שנכון לפתוח קבוצה חדשה, רק לענייני השעה. ההצעה לשם “ביחד ננצח”. שהקבוצה תהיה מוגבלת למספר אנשים שיכולים לשלוח בה הודעות. הקבוצה נפתחה. נקראת “ביחד ננצח” *הנושא השני, מסיבת ה-80 ביום חמישי כאן במלון. עדנה מנסה לעשות איזו מסיבה בכל זאת. ממתינים שעומרי יגיע היום, מאד מקווה שגם מיכה יוכל טיפה לנוח. מעבר לכך – שמרו על עצמכם. *נווה אילן ישנם היום 26 אנשים. רובם מבוגרים. מאתמול בלילה – הדסה עין כרם לקחו אחריות ונותנים מענה. לפני כן נעזרנו בגורמים התנדבותיים. מלבד זאת מגיעה לכאן לעתים רופאה של נווה אילן ונותנת מענה. מבחינת פעילויות – הייתה בעיה להשיג מקום לפעילות. המלון לא נתן שום אולם/חדר גדול ואנשים התאספו מדי יום בלובי. אתמול התחילו להגיע הנה ממושב שוקדה כולל הרבה ילדים והמקום הפך להיות מאד רועש. כרגע זה לא מאפשר לאנשים לצאת מהחדרים ולשהות במלון בלובי כפי שנהגנו. מעבר לכך יש התארגנות לקניות ולכביסה מול מושב נווה אילן.
3. חשוב להתחיל גם ולהביא הנה גורמי נוי לכסח דשאים ולהשקות שטחים ציבוריים. שגיא עודכן ואנחנו נראה איך להתארגן על זה. בנוסף, כדאי לארגן גורם שירכז פניות לגבי השקיית גינות פרטיות – ולהוציא הודעה מסודרת.
4. בענייני התקשורת – מכשירי הקשר חלקם נתרמו על ידי פלאפון והיתר ייתרם על ידי גורם אחר. מנסה כרגע להוציא את השרתים מתוך הקיבוץ לענן כדי שמאירי ואביב יוכלו לעבוד מרחוק על משכורות. בזה אני כרגע מתעסק. יש אפשרות לסייע בתחומי תקשורת – ניתן לעשות זאת עם גורמי מקצוע שיוצאים מגדרם לסייע, אפשר להעביר אלי פניות. (מושון פילברג)
5. לוגיסטיקה – אתמול הוצאנו מכאן 4 משאיות עם מוצרי דבש מהמפעל. העברנו את מצב הגנרטורים למועצה/מחלקת הנדסה גם לאספקת סולר וגם אם תהיה פגיעה בגנרטור יוכלו לדאוג להחלפתו.
6. מבחינת מזון – חידשנו מלאי ירקות לטובת מי שנמצא פה. מטפלים בסילוק אשפה כי הכוחות הרבים שכאן מילאו את הפחים עד הסוף. 7. מארגנים הסעה ביום חמישי לאירוע באולגה מנווה אילן.

זהו להפעם, שימרו על עצמכם צ.ח.י

 

דף מידע לציבור – חרבות ברזל 18.10.23

1. אתמול פורסם נוהל לכניסה ויציאה מהקיבוץ. (תודה לעמי על הטיפול המהיר). מדי בוקר יוקפץ הנוהל באתר המקומי כך שלא יאבד בסבך ההודעות. מבקשים את הציבור לסבלנות והבנה. 
2. מאז יום א’ הקיבוץ נתפס על ידי כוח מילואים שפרוש בעמדות. כיתת הכוננות מתמקדת בעשייה אזרחית (ליווי שיירות כניסה ויציאה) ופחות בהגנה. 
3. נכון להיום הצבא ממשיך גם בסריקות בינינו לבין קיבוץ ארז. האזור מדרום מזרח ומדרום מערב – נסרק. החורשות הצפוניות (מאחורי המוסד) עדיין לא נסרקו. גופות המחבלים מכביש 4 פונו אתמול.  
4. לוגיסטיקה – כיבוי אש: אנחנו מאורגנים עם כוננים בתחום כיבוי אש חריג/חשמל/מים/פינוי הריסות/ תקשורת. תחום המזון מכוסה על ידי עמי והרס”פים המתנדבים של כיתת הכוננות.
5. אתמול בשעה טובה הסתיים פינוי הלולים המתים וקבורתם בבורות שנחפרו באזור דרך המילוט של הקיבוץ. מתארגנים לקראת העמסת הלול החי כדי לסיים את הדאגה ללולים. העמסת העופות בלילה מתואמת עם הצבא לאבטחה ואיוש שער בית אריזה. 
ברפת ממשיכה העבודה על ידי העובדים המסורים בתגבור של מתנדבים. 
6. הצלחנו הבוקר לרוקן את פחי האשפה המוטמנים באמצעות משאית אשפה בליווי של כ. כוננות. קיבלנו גם משלוח קטן של ירקות טריים וגם מים (הגיעו עד בת הדר ונאספו על ידי עמי).
7. פינוי – כרגע מפונים שלנו , מרביתם משפחות עם ילדים, מצויים בעיקר במלון רמדה חדרה שכבר מלא כמעט עד אפס מקום (יותר מ-100 חדרים). 18 חדרים במלון נווה אילן של חברים מבוגרים ללא ילדים (רותם מורדיש מרכזת צרכים). 4 משפחות מפונות בקיבוץ ניר-דוד. 2 חדרים באילת. ויש לא מעט שנמצאים אצל משפחה/חברים וכד’.
8. אוכלוסייה – התחלנו הבוקר סבב נוסף של טלפונים באמצעות צוות הטלפניות המסורות, שמנסות לרכז בקשות מיוחדות לסיוע. חברים שזקוקים לעזרה בהשקיית עציצים יכולים לפנות פנייה אישית לבני גמורוף ולאיל ראובני שהתנדבו לסייע בכך.  
 
שימרו על עצמכם ונתראה מחר באולגה 
צ.ח.י
 
 
 
דף מידע – חרבות ברזל 19.10.23
לכולם שלום,
1. תקשורת: חוזרים ומזכירים לכולם כל פנייה מתקשורת יש לתאם מול רעיה פסי (דוברות) או מול ניתאי קרן (מזכיר). אנא – גלו אחריות ומשמעת אזרחית.    
2. חצר הקיבוץ : הקיבוץ מוסיף להיות שטח צבאי סגור. יציאה וכניסה ממנו בליווי חמוש בשל ההערכה שעדיין מסתובבים מחבלים בשטחים שלא נסרקו. תשומת לבכם לנוהל שפורסם. 
מבחינת הביטחון וההגנה על היישוב, הצבא לקח אחריות שוטפת. כיתת הכוננות בצירוף המתנדבים הרבים שהצטרפו אליה מקרב החברים והתושבים, מאורגנת באיוש 24/7 של חמ”ל וכן במשמרות מסודרות ומתמקדת בליווי ואבטחה למשימות האזרחיות החיוניות, לרבות ליווי שיירה אזרחית של נכנסים ויוצאים על פי הלו”ז שתואם. 
בשבוע הבא, יש לנו כוונה לתאם מפגש עם גורם מומחה להפגת מתחים, כדי להפיג מעט את המתח האישי בקרב אנשי כיתת כוננות וחברי צח”י. 
מס רכוש : לפי הנמסר ממס רכוש אנשיהם אינם יכולים להגיע בשלב זה לכאן לבדיקת הנזקים. כאשר יתאפשר יגיעו בתיאום מרוכז לבדיקת נזקים לבתים/כלי רכב. 
3. פינוי אוכלוסייה : קהילת יד מרדכי שוהה במוקדים השונים: חדרה (כבר יותר מ-150 חדרים), נווה אילן, אילת, ניר דוד ומאתמול גם ת”א. אנשים רבים שמתארחים אצל קרובים/חברים מבקשים להצטרף לאחד המוקדים. אנו משתדלים להיענות לבקשות אך מספר החדרים מצומצם לאור הפינוי הנרחב של יישובים. בקשות לחדרה (רשימת המתנה) להפנות לעפרה הלפרין, לשאר המקומות להפנות לזיו הררי. בשלב זה הוארכה השהייה במימון המדינה במלונות בהחלטת ממשלה עד ליום 28.10.23. 
4. קהילה : 
א. לקראת הטקס שאמור להתקיים לכבוד שנתה-80 מבקשים לחשוב איך לשדר לכאן את ההתכנסות לטובת אנשי צח”י ותורני כיתת הכוננות שכאן. 
ב. בחדרה התחילה פעילות חינוכית בשילוב של הרבה יוזמות התנדבותיות וכוחות על ממש של אנשי חינוך מפונים. ביקרנו בחווה חינוכית בזכרון יעקב ומתעתדים לצאת לשם לפעילות בשבוע הבא בשעות הבוקר.  
ג. בנווה אילן התקבל סיוע בנסיעה לרכישת תרופות. הגיעה מתנדבת לצורכי טיפול רגשי ופעילות למבוגרים. המלון מאד מתחשב בענייני התזונה בצרכים של המפונים. 
5. משק : ענפי המשק החיוניים מופעלים בידי עובדים מסורים ומתנדבים. הסתיים פינוי הלולים המתים וכעת מתואם מועד להעמסת הלול החי ושיווקו.
6. מוכנות היישוב לחירום: טבלת הכוננות בתחומים השונים: כיבוי אש, חשמל, מים, רפואה (האמבולנס נמצא ביישוב) לרבות הכוננים בתחומים השונים מוכנה – ומנוהלת בשוטף בחמ”ל. מבחינת המחשוב-תקשורת יוציאו מכאן כנראה היום את שרתי הגיבוי שלנו כך שיהיו במרכז. מבחינת טיפול בתברואה (זבובים) בשבוע הבא יתחיל טיפול בהדברה.  
 
יום טוב לכולם
צ.ח.י
 
 
 
דף מידע חרבות ברזל 20.10.23
 
1. ביטחון: מבקשים לחזור ולהדגיש לחברים ולתושבים שאין חזרה לקיבוץ אלא על פי הנוהל המפורסם מדי בוקר. הקיבוץ עדיין מוכרז שטח צבאי סגור, נשמר בעמדות סביב הגדר וכל פתיחת שער מתואמת. מדי ערב בשעה 19:00 מתקיימת בחמ”ל ישיבת תכנון למשימות אזרחיות(משק וקהילה) שמתוכננות למחרת. נערכים מבחינת אבטחה הן של כיתת הכוננות והן של הכוח הצבאי שנמצא ביישוב. צוות של פיקוד העורף ביקר אותנו ושמע את הצרכים הדחופים והשוטפים. אנו מקווים מאד שמתנדבי כיתת הכוננות יגויסו למילואים ויפוצו לפחות על הימים שנתנו. 
יהל שיפמן מצטרף לסבב מפקדי כיתת הכוננות כך נוכל לרווח את התורנויות בקיבוץ.
2. חצר הקיבוץ – פינוי אוכלוסייה – המלון באולגה בתפוסה כמעט מלאה שלנו. קיבלנו כמות של אופניים די גדולה, תרומה מעמותת “פעולה” שדני כרמי מתנדב בה. הם מאוכסנים במלון באחריות של הלל שיפמן ומריאנו. 
תרומה נוספת שמבקשים להודות עליה היא של כסאות משרדיים נוחים (אפילו מדי) שהתקבלו מ”וקסמן ריהוט משרדי” פתח תקווה, בתיווכה של סיון ורניק. הנהג האמיץ נסע פעמיים לכיווננו, פעם אחת הוחזר עקב מגבלות כניסה. 
3. קהילה: אנו מרכינים ראש ומשתתפים בצערה של משפחת סטולר על פטירתו של יוסקה סטולר חברנו. פרטים פורסמו בלוח המודעות.
*אתמול קיימנו טקס לציון 80 שנה לקיבוץ. החברים מאד שמחו להיפגש אלה עם אלה. חרף אקוסטיקה גרועה באולם שקיבלנו מהמלון והקושי לשמוע, היה מעמד מרגש. אירחנו את ארבעת לוחמי מג”ב שירדו בבוקר ה – 7.10 לחסום את הצומת, והתקבלו בתשואות רמות.
 *בעקבות הערות שהתקבלו מצידם של הורים לילדים לגבי תכנים שאינם הולמים לילדים צעירים, תיעשה חשיבה בצוות חינוכי מצומצם כיצד לפעול בהמשך. 
4. משק: ב-4 בבוקר הסתיימה העמסת העופות החיים לשיווק. הרפת ממשיכה לתפקד. שירותי האבקה ממשיכים בהתארגנות להעברת הפעילות מחוץ לקיבוץ. 
5. היערכות לחירום – שי חמו מונה לסגנו של דני כרמי בענייני לוגיסטיקה צח”י. 
דדי קלרמן מונה לאחראי מטעמנו על תיאום ענייני הביטחון מול צוות הביטחון של המלון באולגה.
בקיבוץ ישנו צוות רפואי + אמבולנס שלנו בכוננות לפינוי דחוף. 
התקבל נשק נוסף מהצבא, לאחר מאמצים של מיכה נערך גם מטווח והנשק ראוי לשימוש. 
מלאי המזון עדיין מוגבל ונתמך בתרומות וסיוע. המרכול נפתח על ידי עמי ו’ להצטיידות חיונית אחת ליום.
**לפני סיום מבקשים להביע תודה והערכה רבה לכיתת הכוננות ברשותם של עידן ורניק ועומרי פרי על ניהול מסודר, על תמיכה במשימות האזרחיות. למיכה רגב, לחן ברב ולעמי וולקוביץ על ההירתמות המתמשכת. 
שבת שלום לכולכם! יש לנו את הצוותים הטובים מכולם, שאבו כוח מהם. בסופו של סיוט, יד מרדכי תמשיך לפרוח, תצמח מתוך העצב והשכול כי האנשים שבה גדולים מהחיים.❤️

 

 

נוהל כניסה / יציאה ללא חיוניים

כללי
נוהל זה בא להגדיר ולהסדיר את תנועת התושבים המוגדרים כלא חיוניים למצב ביד מרדכי, בתנועה אל
הקיבוץ וממנו בשעת חירום.

המצב בשטח – סיכונים
 המצב הביטחוני מחייב כי כל כניסה או יציאה של מישהו מיד מרדכי יהיה בליווי נושאי נשק.
* קיים חשש כי מחבלים עדיין מסתובבים במרחב, כולל סכנת חדירה לישוב עצמו.
* אסורה ההסתובבות בתוך הישוב למי שנשאר בו פרט להליכה להצטיידות במרכול.
* התראת צבע אדום לא תמיד פועלת וחווינו נפילות ללא התראה. קיים רעש גדול גם של כוחותינו.
* אין שירותי חדר אוכל בישוב.
* אין שירותי מרפאה בישוב.
* שירותי המרכול מצומצמים מאד לטובת אוכלוסייה שנשארה וכוחות הביטחון שנכנסו לישוב.
* מלאי המזון במרכול מצומצם , חלק גדול ממוצרי המזון פג תוקפם.
* אין פעילויות תרבות וחברה בישוב.

תנאים לכניסה לישוב:
1. הכניסה לישוב היא הכרחית למבקש להיכנס מסיבה כזו או אחרת.
2. הכניסה לישוב מחייבת תיאום מוקדם עם חמ”ל יד מרדכי.
3. מי שאושר לו להיכנס יגיע לצומת זיקים עד לשעה 11:30 לשם ליווי של נושאי נשק אל הישוב.
הכניסה המלווה תיעשה בשיירה של כלי רכב. נא סבלנותכם.
4. אין לבצע כניסה/יציאה באופן פרטי.
5. כל המבקש לצאת מהישוב יוכל לאחר תיאום מול החמ”ל לצאת בשעה 11:15 כאשר הליווי של נושאי הנשק יוצא בכיוון צומת זיקים.
6. תתאפשר יציאה גם בשעה 16.45 לטובת מי שהגיע באותו יום ומבקש מיד לצאת.
7. במקרים מיוחדים בלבד ולאחר אישור של בעל תפקיד תותר כניסה / יציאה בשעות אחרות.
8. טלפונים לחמ”ל: 08-6720701/2/4 ; זיו הררי 050-6216274 ; לארי 054-3567125 .
9. יש לתאם הגעה לפחות שעתיים לפני ההגעה לצומת זיקים לשם אישור כניסה לישוב.

שונות
* מי שנזקק דחוף למשהו כזה או אחר מביתו יכול להיעזר באנשי הכוננות היוצאים מהישוב צפונה,
אפשרי תיאום שכזה דרך החמ”ל.

עקב המצב, אנא קבלו נוהל זה בהבנה.

 

 

לחברי ותושבי הקיבוץ שלום,
חשוב לי לכתוב לכם באופן אישי את הדברים הבאים:

  1. הימים האחרונים לא פשוטים לכולנו. בכל אחד האירוע נגע איכשהו והשאיר עליו את צלקותיו. אין מילים בכדי לתאר את מה שאני וכל אחד מכם חשים סביב המצב ומה הוא יביא איתו עוד בהמשך.
  2. אני מבקש באופן אישי מכל אחד מחברי הקיבוץ שטרם התפנה מכאן ואינו חיוני לקיום מערכות הקיבוץ ברגע זה – אנא מכם התפנו מהקיבוץ. האזור שבין הגדר לבין הקיבוץ עדיין לא סטרילי והישארות של כל מי שאינו חיוני מסכנת אתכם וגם אותנו חברי כיתת הכוננות בניסיון להגן עליכם.
    רק בנס ובזכות תושייה של חברי כיתת הכוננות, ימ’ס ומג’ב נמנעו ביום שבת האחרון ביד מרדכי תמונות דומות לאלו שראינו בישובים השכנים בימים האחרונים.
    אנא צאו- אני מבטיח שנדאג לכם למקום.
  3. כרגע מגנים על הקיבוץ חברי כיתת הכוננות בסיוע חלקי של הצבא.
    לצערנו הצבא לא לקח עדיין פיקוד מלא על האירוע וחברי כיתת הכוננות כורעים תחת העייפות והעומס המנטלי שהיומיים האחרונים גבו ועל כן חשוב לנו להוציאם להפוגה, אוורור ופגישה עם המשפחות-
    ובמקביל לתגבר במעט את הכוח הקיים בקיבוץ. אני פונה אליכם חברי הקיבוץ בעלי הרקע הקרבי לסייע לנו בהגעה לשאת בנטל. בהתאם לצרכים נסנכרן את ההגעה בימים הקרובים. לצערנו הצבא גם לא מעמיד לרשותנו נשקים נוספים כרגע ועל כן אנחנו מבצעים החלפות על בסיס הנשקים הקיימים ונשמח לבעלי אקדחים שיגיעו גם כן לסייע (גם מעבר לחברי הקיבוץ מתגייסים לסייע לנו אנשי אחים לנשק בזמן הקרוב).

 

חברים, לסיום אני רוצה לאחל לכולכם שתשמרו על עצמכם ועל האהובים לכם. נכנסנו לאירוע כקיבוץ חזק וגאה ונצא ממנו ככזה.
שלכם, עומרי

 

ראיון עם עומרי פרי לגלי צהל:

ראיון עם מושון וקנין לחדשות 13:

האסון הגדול שנמנע בקיבוץ יד מרדכי: "60 שניות שבהן התושבים ניצלו"
"הוקפצנו בבגדי בית, ישר ירו עלינו RPG": הלוחמים שהצילו את קיבוץ יד מרדכי

 

אירועי בוקר שבת תפסו אותנו בשגרת חליבת שבת.
כמו כולם לא הבנו את גודל האירוע וביקשתי מהעובדים לסיים את החליבה בדחיפות וללכת הביתה. סלאמה המסכן נתקע ברפת עד אחה”צ ואז ליוויתי אותו החוצה.
לאחר הבנה ראשונית של האירוע ביטלתי את חליבת הצהרים. באופן מידי הוספתי עוד עובד לכל חליבה על מנת לזרז חליבה ומאז אנחנו בנוהל של 2 חליבות. יש לא מעט קשיים בהפעלת המקום. הראשון והוא נגזרת של הכל, מסוכן כאן, העובדים מפחדים מהתאילנדים ועד אחרון העובדים .
אני בעיקר מפחד על העובדים השאר פחות מטריד אותי נצטרך לבדוק את העניין הזה מתי שהוא ומאז אני והצוות בתחזוקה אחד של השני כשאניה המלכה ועמוד התווך נאלצת להיות בשביל כולם. בשבילנו בשביל כיתת הכוננות בשביל החיילים.
למזלנו הצלחנו להשאיר 4 תאילנדים ו 2 אוגנדים. שתופסים את רוב החליבות והעבודה. אבל בכל חליבה יש עובד ישראלי שיראו אותנו כל הזמן שלא ירגישו שמפקירים אותם. רוב חברי הצוות מגיעים וגם עובדים חלקם ליום, יומיים, שלוש, חלק יותר וגם מקבלים מלא פניות
מחברי קיבוץ ומתנדבים לבוא לעזור. לאט לאט אני מנסה לשלב פה ושם עוד ידיים בעיקר כדי להכין עתודה כי הולך להיות ארוך וגם כי זה עוזר נפשית לכל הצדדים. הדבר שהכי קשה זה לא לראות אנשים בקיבוץ. וזו בהחלט תחושת בדידות. אמנם מובנת אבל בכל זאת.
לפחות הפעם בניגוד לפעמים הקודמות אנחנו חשים את הרצון לעזור ולתת יד כמו שהיה מצופה מקהילה חברתית. עכשיו יש לנו מלא חיילים בכל מקום וכל פינה התחושה היא בטוחה הרבה יותר. אני מקווה שתחזרו הביתה מהר כי גם לחיות בגלות זה מאוד קשה.
אני לא יכול לעזוב אחרת אני משתגע. עבודה ושיגרה זה מתכון לבריאות נפשית טובה. אנחנו לא מדברים על מה שקרה אנחנו לא מתעסקים בעתיד רק מחזקים אחד את השני דואגים לעובדים שלנו לכל מה שצריכים והרבה מעבר רק שירגישו שאנחנו כאן בשבילם.
תמיד התייחסתי אליהם כמו לכל העובדים הישראלים וזה מוכיח את עצמו ביום פקודה. ככה עם כל נותני השרות המובילים נהגי החלב.
בהצלחה לנו תקווה לימים טובים יותר שינוי מציאות אזורית אחדות חברתית הנהגה ראויה וצבא עם הרבה פחות אגו.
ממני בשם הצוות הגיבורים שלי,
איתי דגני

 

מסמך צהלי: ”ממה שאנחנו מבינים, התוכנית הייתה גדולה עוד יותר, וכללה משלוח חוליות מחבלים למרכז”  (מתוך אתר רוטר)

למרות המספר הבלתי נתפס של נרצחים וחללים, מתברר שיעדי חמאס היו הרבה יותר רחבים, וכללו הסתערות על חלקים נוספים של הדרום והגעה לערי המרכז. בין קומץ הלוחמים שבלמו בגופם את השיטפון היו לוחמי ומפקדי יחידות העילית בסדיר ובמילואים, רבים מהם שילמו על כך בחייהם. “ב–09:30 כבר ניהלתי חילופי אש עם מחבלים, כשפחות משלוש שעות קודם לכן עוד חיבקתי את אשתי במיטה”, מספר רס”ן א’ מהלוט”ר. “הפשיטה האסטרטגית של חמאס על עוטף עזה”, קובע מסמך פנימי של צה”ל, “העמידה את היחידות הללו בפני סיטואציית הלחימה בטרור הקיצונית והדרמטית ביותר בתולדות העולם”

התוכנית הזו, אומר הקצין הבכיר, נקטעה באיבה, יחד עם הרצון לרצוח עוד הרבה מאוד ישראלים ביישובים ובבסיסים, “בעיקר בזכות הפעולה של חיילי וקציני היחידות המיוחדות, שפשוטו קפצו, ומייד הגיעו כדי להילחם, ונלחמו כמו אריות”.

ביום רביעי השבוע החלו אנשי היחידות הללו לקפל את הציוד ולעבור לשלב הבא, אולי חלק מהלוחמה הקרקעית בתוך עזה, שכולם מנחשים שתגיע. תוך כדי כך הם עסקו בסיוע לאוכלוסיה האזרחית ביישובים שבהם נלחמו, בהתעניינות במצב הפצועים ובדקה דומיה ותפילה לזכרם של הנופלים הרבים באותם שלושה ימי לחימה קשים – בין 10 ל-15 אחוז מכלל הכח הלוחם של שלדג, סיירת מטכ”ל, שייטת 13, הלוט”ר, הימ”מ, היחידה המבצעית של השב”כ, יחידת מצדה של שירות בתי הסוהר ועוד.

בבארי עורכים אנשי הלוט”ר, היחידה המבצעית הפועלת ממתקן אדם, טקס לזכרו של המפקד הקודם, סא”ל אלי גינסברג ז”ל, יוצא שייטת 13 שסיים את תפקידו לפני מספר חודשים, אך הגיע מיד לשטח ונהרג בחילופי אש קשים עם המחבלים.

היו שם המפקד הנוכחי, סא”ל ע’, קצין האג”ם של היחידה, רס”ן ד’, המועמד לצל”ש, רס”ן א’ – איש מילואים ותיק שאמון על כל השכלולים האלקטרוניים האחרונים ותמיד מחזיק רחפן קטן, אם מישהו יצטרך לראות מי מתחבא מאחורי הבית שממול, ורס”ן יאיר אנסבכר, גם הוא איש מילואים ותיק, ומחבר שורת מאמרים וספרים בנושאי אסטרטגיה וביטחון. רס”ן ס’, אחד מהפצועים שמועמד גם הוא לצל”ש, ופצועים נוספים, לא הגיעו. הם אומרים קדיש לזכר הנופלים, ואחר כך חוזרים לעבודה ולהכנות לקראת משימות הבאות.

להם, ולעוד חיילים וקצינים המשרתים ביחידות הללו, חשוב מאוד לדבר. לא כדי לפאר ולרומם את עצמם, אם כי סביר והגיוני שגם השלב הזה יבוא, אלא דווקא כדי להסביר עד כמה הטענות על הפקרה, על “איפה הייתם” ו”למה לקח כל כך הרבה זמן עד שהגיעו החיילים”, לפחות מהצד שלהם, הכולל הרבה מאוד דם, חללים ופצועים, אינן נכונות.

בחלק מהיעדים שסימן חמאס, אנשיו כלל לא היו זקוקים לאופנועים והטויוטות. מתחקירים ראשוניים עולה כי בנקודות כמו המוצב הסמוך לנחל עוז, הכוח שמנה 50-40 מחבלים לא המתין עד שירחיבו את הפתח בגדר ויכניסו את הרכבים, אלא פשוט חצו והתחילו לרוץ. המחבלים ניהלו קרב קצר עם השומרים בשער, הרגו אותם ונכנסו פנימה, ועד מהרה השמידו חלק גדול מהמוצב והציוד שבו. חיילי המוצב הופתעו, ורובם מצאו את מותם תוך זמן קצר. כמה מהם הצליחו לחמוק לתוך קיבוץ נחל עוז, והחלו להילחם שם נגד המחבלים שהסתערו על הקיבוץ ועל תושביו במטרה לחטוף את חלקם ולהרוג את כל השאר.

“התקיפה של בין 30 ל-40 מוקדים לאורך הגזרה הממה את הפיקוד, קטעה חלק מצינורות העברת המידע שלו ושיתקה את יכולתו להגן על עצמו ולנהל את הלחימה”, אומר קצין בכיר בצה”ל הבקיא בתחקירים הראשוניים שבוצעו. “תפיסת ההגנה על יישובי עוטף עזה הייתה להקים מוצבים צמוד ככל האפשר ליישובים, כך שאם אחד מהם יותקף, המוצב השכן יוכל להגן עליו, בחלק מהמקרים לא היה הגיון למקם מוצבים כל כך קרוב לגדר. אבל אם יש שם ישוב, לא היתה ברירה אלא להקים מוצב. כל זה לא שינה ברגע שחמאס הצליח לשתק את רוב המוצבים ומי שישב בהם נהרג, או עסק בלחימה בניסיון להציל את עצמו ואת חבריו, או מצא מסתור מאש תופת. העתודה המרכזית של הכוח, שהייתה אמורה להגן על היישובים במקרה של תקיפה, לא הייתה במצב לעשות זאת. ומאחר שהתקיפה היתה כל כך רחבה, ועם כוחות כה גדולים של החמאס, מהר מאוד נוצר מצב שבו עשרות נקודות – יישובים ובסיסים, נותרו מבלי שכוח קרוב יוכל לבוא ולסייע להם, פשוט כי כל הכוחות הללו היו תחת התקפה בעצמם”.

ובדיוק בנקודה הזו נכנס הערב-רב של יחידות מיוחדות מכל הסוגים והמינים, לוחמים בסדיר, בקבע ובמילואים שהתקבצו יחד לפעולה. חלק מהכוחות, כמו צוותי הכוננות של סיירת מטכ”ל או שלדג, מוכנים להקפצה תמיד, כחלק מהתפקיד של היחידות הללו במלחמה בטרור.

שלדג, שהיו לה מסוקים מוכנים לשינוע לוחמים, היתה הראשונה לקפוץ והראשונה להגיע למפקדת אוגדת עזה במחנה רעים. שלושה ימים מאוחר יותר, עקבות הקרב הקשה שהתחולל כאן נראות בכל עבר. בתוך ערפל הקרב שנוצר כתוצאה משיתוק מערכי הקשר והבלבול הרב, הצליחו מחבלי החמאס לחדור לשורה של בסיסים הקרובים לגבול, וגם לכאלה שאינם ממש ליד הגבול. כרבע שעה, כמעט נצח במונחים מבצעיים, חלפו מרגע שהגדר נפרצה ועד שקבוצה גדולה מאוד של מחבלי חמאס הגיעה באופנועים ובטויוטות למפקדת האוגדה. איש מהחיילים לא העלה בדעתו שהגדר נפרצה.

אחרי שניהלו קרב עם השומרים בשער פרצו המחבלים פנימה, מנסים להרוג כמה שיותר חיילים ולהגיע לבונקר של החמ”לים. החיילים שם עוד הספיקו להגיף את הדלת הכבדה, והשומרים על החמ”ל ניהלו קרב יריות קשה עם התוקפים.

ואז הגיעו לוחמי שלדג והחל קרב קשה. בקרב הזה היו לשלדג הרוגים ופצועים אבל הם הצליחו להניס את המחבלים לתוך אולם הספורט וחדר הכושר של הבסיס, ולרתק אותם פנימה עד שהגיע מסוק קרב של חיל אוויר שריסס את הבניין והרג את המחבלים. שרידי אפודי המגן, הרובים, מטולי האר-פי-ג’י ואמצעי לחימה נוספים שבהם השתמשו המחבלים פזורים בתוך הבניין ומסביבו. “אם לוחמי שלדג לא היו מגיעים בזמן, המצב בבסיס היה יכול להיות גרוע הרבה יותר, עם הרבה יותר הרוגים ופצועים”, אומר הקצין.

“פשיטת הטרור האסטרטגית של חמאס על עוטף עזה בשבת האחרונה העמידה את יחידות הלוט”ר של מערכת הביטחון הישראלית בפני סיטואציית הלוט”ר הקיצונית והדרמטית ביותר בתולדות העולם”, קובע מסמך הסיכום הפנימי. ואכן, מהשוואה שטחית בין אירועים במתכונת דומה כמו הפיגוע במומבאי ב-2008, שבהם פעלו קבוצות גדולות של מחבלים חמושים נגד אוכלוסיה אזרחית, עולה כי האתגר שבו נתקלו יחידות הלוחמה בטרור בעוטף עזה היה מורכב, מסובך ומסוכן לאין ערוך.

מצד אחד, מתקפת הפתע החמאסית פגעה במערך הפיקוד והשליטה של צה”ל ונוצלה במלואה על ידי אלפי מחבלים חמושים שחדרו בעת ובעונה אחת למאות מוקדים בשטח ישראל. ומולם, תוך שעות ספורות, התייצבו לוחמי יחידות העילית שנקלעו לקרבות קשים מול אויב שנמצא בעדיפות מספרית משמעותית.

“שמעתי את האזעקה בשבת בבוקר ומיד חשבתי שאולי מתרחש פה משהו רחב יותר. הייתי צריך הצצה חטופה ברשתות החברתיות ושמיעת חדשות כדי להבין שזה אירוע גדול”, מספר יאיר אנסבכר, תושב מעלה אדומים ושומר מצוות, שהפר מיד את קדושת השבת וב-07:30 כבר היה בבסיס הלוט”ר במתקן אדם, מתחמש ואוסף ציוד.

“מהר מאוד התברר לנו שיש פה יישובים שנמצאים תחת התקפה ושצריך לעשות הכל כדי להגיע לשם כמה שיותר מהר”, אומר רס”ן א’. “קצת קשה לי עם הטענות על הזמן שלקח לצה”ל להגיע. אני ב-09:30 כבר ניהלתי חילופי אש עם מחבלים של החמאס, כשפחות משלוש שעות קודם לכן עוד חיבקתי את אישתי במיטה”.

כמו אנסבכר ורס”ן א’ התייצבו עוד לוחמים רבים ממערך המילואים של היחידות המיוחדות. “יצאתי לריצת בוקר ושמעתי את האזעקות”, משחזר קצין מילואים בסיירת מטכ”ל. “כשחזרתי אשתי אמרה לי שכבר היו שתי שיחות מהיחידה. הבנתי, ותוך כמה דקות כבר הייתי בנסיעה בכיוון”.

תנאי הפתיחה היו של נחיתות מוחלטת. “המחבלים היו המפתיעים והיוזמים ולכן ידעו היכן הם ומה משימתם”, נכתב במסמך. “העיקרון הנ”ל לא רק נכון מצבית אלא גם טקטית, כאשר ברוב המקרים הכוחות הגיעו למקום מסויים לאחר שכבר הגיעו אליו מחבלים שנערכו הערכות מוקדמת, וגילו את המחבלים לאחר שהללו כבר פתחו באש קטלנית ממקומות מחבואם”.

“ההפתעה הגדולה הייתה בצמתים במסלול הנסיעה שלנו. פתאום, באחד מהצמתים הראשונים בדרום, מישהו מתחיל לירות עלינו, ומיד אחר כך עף לכיוון שלנו אר-פי-ג’י. ואז הבנתי שהתקיפה היא הרבה יותר רחבה וקשה ממה שחשבנו. חשבתי שזה משוגע לגמרי, שאר-פי-ג’י עף עליך באמצע מדינת ישראל”

עניין נוסף הוא חוסר הסימטריה הקיצוני במגבלות הירי. המחבלים לא היו מוגבלים בהוראות פתיחה באש ובגבולות גזרה וירו אש פרועה וקטלנית לכל עבר, מתוך הבנה מלאה שכל מי שסביבם הוא מטרה לגיטימית. היחידות המיוחדות, לעומת זאת, נאלצו לאתר באופן סלקטיבי את המחבלים ולהפעיל נגדם אש מחושבת ומדוייקת ככל האפשר בתוך ים האזרחים וכוחות הביטחון הישראליים הנוספים שמסביב.

“לי רק אמרו ‘ניר יצחק’, שזה היעד, ולהגיע לשם הכי מהר שאפשר”, מספר אנסבכר, אבל הכי מהר שאפשר התברר כאתגר לא פשוט. המשימה של “השבת המצב לקדמותו”, כלומר טיהור היישובים, החל למעשה כבר בנסיעה לאורך כבישי העוטף, כאשר בכל אחד מהצמתים נתקלו הכוחות בחוליות חסימה של חמאס. הלוחמים נאלצו לעצור את התנועה לעבר היישובים הנצורים, לפרוק מכלי הרכב ולהסתער מול אש תופת תוך אילתור בשטח וחבירה ספורדית עם כוחות ביטחון אחרים במקום.

החסימות הללו, והשימוש הרב שעשו המחבלים באמצעי נ”ט, גרמו לעיכובים משמעותיים בתנועת הכוחות לאורך הצירים אל יישובי העוטף המותקפים וחייבו אותם להילחם “אל היעד” ולא “על היעד”. כך אירע שבמשך שעות רבות נאלצו היישובים להתמודד לבדם עם התקפות רצחניות.

“ההפתעה הגדולה הראשונה שלנו” אומר אנסבכר, “הייתה בצמתים במסלול הנסיעה שלנו. פתאום, באחד מהצמתים הראשונים בדרום, מישהו מתחיל לירות עלינו, ומיד אחר כך עף לכיוון שלנו אר-פי-ג’י. ואז הבנתי שהתקיפה היא הרבה יותר רחבה וקשה ממה שחשבנו ושהם הוציאו צוותים שיחלשו על הצמתים המרכזיים. אחר כך התברר שהיו אלה חוליות של עד חמישה מחבלים עם מקלעים ומטולים, שהמשימה היחידה שלהם הייתה להגיע לצומת מסויים, להתיישב שם ולנסות לדפוק כל רכב שמגיע, כולל כוחות התגבור שבחמאס הניחו, בצדק, שינסו להגיע. חשבתי שזה משוגע לגמרי, שאר-פי-ג’י עף עליך באמצע מדינת ישראל”.

מהר מאוד הם שינו גישה. “אנחנו מצידנו עשינו הכול כדי להגיע כמה שיותר מהר”, אומר רס”ן א’, “אבל הבנו שכל הדרך מלאה במארבים ושאנחנו צריכים לגשת בזהירות ולנהל בכל אחד מהם קרב עד שנכריע. בשלב מסויים ראינו שהזמן חולף, והבנו מהדיווחים שהוא הולך ואוזל עבור אנשי הקיבוצים והמושבים. כשהתקרבנו לצמתים האחרונים פשוט חלפנו על פניהם תוך כדי שטיפה שלהם באש, כדי לרתק את המארבים שהציב שם חמאס”.

למחבלים היה יתרון טקטי מובהק בכוח אש, שכן היחידות המיוחדות שלוחמות בטרור מפעילות בעיקר אקדחים ורובי סער, ולעיתים גם רובי צלפים, ואילו המחבלים היו מצויידים כחיילים שיוצאים למלחמה, חמושים ברובי סער, בעיקר קלצ’ניקוב, ובמחסניות רבות, במקלעי פי-קיי-אם וברקטות נ”ט מתקדמות, בעיקר מטולי אר-פי-ג’י בעלי סוגים שונים של ראשי קרב.

כפר עזה

”ההפתעה הגדולה הראשונה שלנו הייתה בצמתים במסלול הנסיעה שלנו”.

אנסבכר, מומחה לכלי נשק שהיה החבר הטלפוני של זיו קורן ושלי בזמן שהותנו באוקראינה, מזהה לפי התמונות את כל סוגי הטילים והרקטות, המטולים והקלצ’ניקובים. הוא ורס”ן א’ אומרים שגילו סוג חדש של פצצת אר-פי-ג’י, שייתכן מאוד כי תוכננה באיראן לצורך העימותים עם ישראל. “לדעתי זו חשיפה ראשונה של הנשק הזה, שמיועד במיוחד נגד רכבים ממוגנים ויושביהם, ומייצר בנוסף לחדירה של מתכת לוהטת גם כדור דלק אוויר גדול בטמפרטורה של מאות מעלות ששורף כל דבר בתחום הפעלתו”. אם ההנחה שלהם נכונה, אזי הנעת חלק מהכוחות של היחידות המיוחדות ברכבים עם שריון קל יצטרך להשתנות. “גילינו גם רקטות מאולתרות חדשות ומטענים חדשים להבקעת פרצות בטון או פריצת מכשולים. וכמובן מספר עצום של רימוני יד”.

הלוחמים נאלצו להיתקל ולהילחם במחבלים השורצים ומסתתרים בכל פינה על פני שטח עצום בתוך מאות אלפי אזרחים חפים מפשע, ללא כל הכנה מודיעינית מוקדמת או תמונת מצב מסודרת בשטח, ובשל השבתת פיקוד האוגדה – גם ללא תיאום, פיקוד, שליטה גזרתית וראייה מרחבית כוללת. “למעשה, כל צוות או חולייה מצא את עצמו מתמודד בכוחותיו שלו אל מול הסיטואציות בהן נתקל ושאליהן נשאב”, אומר אנסבכר. “אתה נכנס ליישוב, ואין לך מושג מי אוייב, מי ידיד, מה המצב פה, מאיפה יכול לצוץ לך מחבל, ואיך תדע שהוא מחבל”.

בדרך לניר יצחק, בארי וכפר עזה, עוד עצר כוח של הלוט”ר בבסיס סודי של חיל המודיעין, שהקשר עמו נותק זמן מה לפני כן. “הגענו לשם אחרי שמפקדי בסיס האימונים בצאלים כבר הגיעו והחלו את הלחימה במקום. לוחמי הלוט”ר הרגו חלק מהמחבלים, לרבות את מפקד החוליה שבקסדה שלו הייתה קבועה מצלמת גו-פרו. היא הופעלה, יחד עם הטלפון שלו, מיד כשהוא ואנשיו, עשרה בסך הכול, נכנסו לישראל רכובים על חמישה אופנועים. הסרט המתעד את מסע הפלישה, הטרור והרצח, כפי שהונצח בידי הגו-פרו, הוא מצמית ומקפיא דם, ולא רק בגלל קטעי הרצח שמתועדים בו.

“למדנו שלכל חוליה של החמאס שהייתה מעורבת במבצע הזה הייתה מטרה מוגדרת, ודרך מסויימת מאוד להגיע למטרה הזו”, אומר אנסבכר. “ככל שזה נגע למטרה, הם היו מאוד ממושמעים ויעילים וביצעו את המשימה, אבל גם ניכר בתפקוד שלהם חוסר גמישות והתאמה לנסיבות שהם לא צפו מראש. ברגע שהמשימה משתבשת הם די מהר מאבדים את הדרך. העניין הוא שהם כנראה התאמנו המון זמן, וגם נהנו ממידע עשיר מאוד שהשד יודע איך נאסף, ואלה איפשרו להם בדרך כלל לפעול לפי התוכנית”.

תמונה ממצלמת הגו־פרו של מפקד חוליית המחבלים בבסיס המודיעין הסודי

איך הגיעה המפה הזו לידי המחבלים? מתוך מצלמת הגו-פרו של מפקד חוליית המחבלים(צילום: צילום מסך)

והמידע אכן היה עשיר. מדבריו של המפקד המובאים בסרט ניכר כי לחוליה הזו יש מטרה. כשאחד מהמחבלים מרים את נשקו ויורה על רכב חולף, המפקד נוזף בו שיש להם עניינים יותר חשובים לעסוק בהם. ואז מגיעה ההחוליה לבסיס מודיעין סודי, אך בניגוד לבסיסים אחרים היא פונה הצידה, ואז לתוך חורשה המתחמת את חלקו האחורי של הבסיס. “הם יודעים בדיוק לאן לנסוע בין העצים, נהיגה מבצעית לא פשוטה, ולמרות שאין שם בכלל שבילים, הם מגיעים בדיוק לנקודה שרצו”.

הנקודה הזו הייתה שער אחורי קטן ונטוש של אותו בסיס. אחד מחברי החוליה מצמיד מטען חבלה לשער, וזה נקרע מציריו ונפתח. אין אף חייל, בטח לא שומר, שיעצור את המחבלים. המפקד לוקח את הטלפון הסלולרי שהיה צמוד לאמת ידו ואומר בסרטון סלפי שבו הוא מקליט את עצמו: “בעזרת אללה, אנחנו בפנים”. אנשי החמאס מתפללים במהירות ואז מתחילים לעשות את דרכם לעבר היעד בתוך הבסיס, הורגים חיילים שנקרים בדרכם. בשלב מסויים החוליה מתברברת ולא מוצאת את מרכז העצבים של הבסיס. ואז קורה הרגע המדהים בסרט הזה – המפקד מורה לאחד מהמחבלים לתת לו את המפה, וזה מוציא מכיסו מפת התמצאות באותו בסיס סודי. איך הגיעה המפה הזו לידי המחבלים?

הם מצליחים למצוא דלת פלדה אחת שלא ננעלה כמו שצריך ודרכה פורצים פנימה לתוך המתקן הסודי, רוצחים את החיילים שנמצאו שם, ומנסים לקחת איתם שלל – ככל הנראה אחד מהשרתים שנראה להם חשוב. אבל אז נשמעות יריות מבחוץ, והחולייה יוצאת כדי לגלות שחיילי צה”ל הגיעו למקום. הסרט מהגו-פרו מעניק הצצה נדירה לאיך נראה העולם של האוייב באותם רגעים. “משלב מסויים נראה שהם כבר מבינים שחיים מפה הם לא יוצאים”, אומר רס”ן א’. מחבל אחד מוצא מקלט בתוך בטונדה. המפקד חוזר אחורנית כדי למצוא אותו ואף מדבר איתו בשקט ככל הניתן דרך הקירות. אבל אז, לפתע, הגו-פרו מסתחררת, ככל הנראה בגלל כדור שחטף המפקד. הגו-פרו צונחת על הרצפה אבל מכוון בדיוק לראשו של המחבל המפקד ומנציח כך את נשימותיו הארונות.

הכח של אנסבכר ורס”ן א’ מגיע למקום ונתקל באש של אותו מחבל שנותר בתוך הבטונדה. רס”ן א’ שולף מכיסו את הרחפן וזה עוקף את הבנין. המחבל רואה אותו ומבין שהוא מצולם כעת, מנסה לירות ברחפן אך מחמיץ. ואז הוא זורק רימון, ומנסה לצאת מהבניין, רק כדי לספוג כדורים משבעה כיוונים שונים.

“בניר יצחק הצליחו רוב התושבים לסגור את עצמם בבתים. כיתת הכוננות הצילה את כולם. הם לא פחדו, ויצאו מהבתים כדי להילחם. חלק גדול מהם נהרג, אבל הם הרוויחו את הזמן עד שהגענו”, אומר אנסבכר.

בקרב העז שהתלקח שם, ובמקביל ביישובים האחרים, הצליחו לוחמי הלוט”ר להרוג את רוב המחבלים, ולהניס או לשבות את השאר. אחד ממחבלי יחידת ה”נוחבא” בבארי אמר לאנסבכר שחקר אותו באמצעות דובר ערבית, כי הוא וחבריו הרגו ישראלים רבים.

“אבל מה ייצא לכם מזה?” שאל אנסבכר.

למחבל הייתה תשובה ברורה: “עכשיו אתם תשחררו את כל האסירים שלנו”.

“אתה באמת חושב שזה מה שייקרה עכשיו, אחרי מה שעשיתם?”, שואל אותו אנסבכר.

“אני בטוח בזה”, ענה האיש.

“שמע, היו המון הרוגים, אומר אנסבכר. “בכל רגע מישהו מהלוחמים הצעירים, שנמצאים בקבוצות הווטסאפ, מעדכן שההוא מסיירת מטכ”ל נהרג או זה מהשייטת. אבל אסור להתבלבל מהמספרים ומכך שמדובר בטובי הבנים מיחידות העילית הצה”ליות, כי זהו שיעור אבדות ופגיעות נמוך להדהים בהשוואה לקרבות לוחמה מודרנית דומים במקומות אחרים בעולם, כמו אוקראינה, שבהם מגיעי שיעור הנפגעים לעשרות רבות של אחוזים”.

למרות כל הקשיים, הנחיתות מול התוקפים ומספר האבדות הרב, הצליחו לוחמי יחידות הלוחמה בטרור להרגיע את המצב ולטהר את שטחי הנגב המערבי כמעט מכל המחבלים תוך 36 שעות. הם הצילו את חייהם של אלפי ישראלים – ואולי יותר.

 

 

כולנו חווים רגשות תסכול כעס וזעם. כבר לפני שנים התרעתי בפני הרבש”צ הקודם של ניר עם וכן בפני מיכה אצלנו על כך שהצבא רוקן את הנשקיות. אמרתי אז שזאת טעות חמורה. אני סבור שזאת שערורייה וגם על כך צריך יהיה לפתוח ועדת חקירה. קריסת קו בר לב ב- 73 דומה מאד לקריסת “הגדר הבטוחה של ביבי” שעלתה 3.5 מיליארד שקל.

קריסת תפיסת הביטחון של 73 שיש לפנות את קומץ החיילים שישבו במעוזי התעלה שלא בוצעה, דומה מאד לתפיסת הביטחון שהגדר המתוחכמת מושלמת, ולכן מייתרת את כמות החיילים המוצבים לארכה. מהלכי ההונאה שביצע סעדאת ב 73 דומים מאד למהלכי ההונאה של החמאס. אלא כפי שכבר ציינו בפנלים ב- 73 היו מעורבים חיילים ואילו כאן בעיקר אזרחים, נשים וילדים. השחיטה שעשו מחבלי החמאס גרועה מפרעות קישנייב. אפילו בפרעות הפלהוד בעיראק לא ירו למוות בילדים כפותים ובתינוקות. צריך לפרסם בעולם את תמונות הזוועה.

צריך לנער את ממשלת הכשלון. 5 ימים לקח לביבי להכניס לממשלה את נציגי האנארכיסטים הפריווילגים. 5 ימים מאז שגנץ העלה את הצעתו עד שביבי קיבל אותה. אתמול 14 לחודש עלתה פנייה של ביבי לליברמן שיצטרף ואז שרהלה בלמה אותה. יש שמועות חזקות שגם העיכוב למהלך לצירופם של גנץ ואייזנקוט היה תוצאת הבישול של שרה. כלנו חווינו את חוסר התפקוד של הממשלה באי- טיפול מסודר בפינוי תושבים. את תושבי יישובי העוטף ארגן חמ”ל שהוקם בקיבוץ משמר הנגב. משרד הרווחה כשל באי-טיפול בנזקקים שעברו הלם. למשרד התחבורה לקח ימים עד שאישר לאל-על לטוס בשבת. עדיין רצות ברשת יוזמות פרטיות לגייס נהגי משאיות. לארגן תרופות למפונים. לשר האנרגיה הרברבן לקח ימים לסגור את שלטר החשמל לרצועה. תושבי נתיב העשרה סובלים כבר תקופה ארוכה מאיכות חיים קשה (יתושים בקיץ וזבובים בחורף) מנחל בית חנון. זוכרים שיש לנו שרת איכות הסביבה סילמן ?

ראינו במסכים השבוע איך קבוצה של צעירים מארגון “לה -פמיליה” ששמעו שפצוע איש חמאס שוכן בבית חולים במרכז וניסו לפרוץ ולעשות בו לינץ. יש לדרוש שאותם צעירים נחושים שכל כך רוצים לנקום יצטרפו לכוחות הביטחון ותינתן להם הזדמנות במסגרת שרותי הביטחון.

6 ימים מטריפי דעת עברו על משפחות החטופים עד שביבי פגש אותם. יותר מדי זמן !!!

היחידי והראשון שהעלה את הנושא ברשתות היה גנץ.

בדומה לכך שב 73 גולדה מאיר התעקשה לא לוותר ולא להעביר אספקה ומים לארמיה השלישית עד שהשבויים ישוחררו, כך יש להתעקש עכשיו למרות הלחצים שיוצרו עלינו עקב יצירת משבר הומניטארי בדרום הרצועה.

רק היום הוקם מטה לריכוז הפעולות הכלכליות. טוב מאוחר מאשר בכלל לא.

יש להסיט מיליונים שהובטחו לגפני ולהפנותם למיגון יישובי הצפון ולקימום יישובי מערב הנגב.

יש לדרוש הקמת משמר לאומי בן 100.000 איש כפי שהציע האלוף יצחק בריק כדי ליצור כוחות וכיתות כוננות בכל היישובים והערים. עלינו לדאוג שהצבא יימלא את הנשקייה שלנו כפי שהייתה עשרות שנים עד לפני כ- 20 שנים.

יוסי דגן רכש השבוע 200 רובי סער מסוג “ערד” עבור כיתות כוננות ביישובי השומרון. אנו לא צריכים להרחיב אצלנו אותן בעזרת תרומות אלא בעזרת משרד הביטחון.

לסיום אזכיר שורה מתוך שירו של ביאליק “בגיא ההריגה” שנכתב בעקבות הפרעות באוקראינה: “נקמת ילד קטן לא ברא השטן”.

 

 

 

   

 

יד-מרדכי – אין לי מילים בסופרלטיב, היכולות לבטא את הגאווה והתודה שלי לחברי קהילתי, על תפקודם החיוני בימים מטורפים אלה. איני יכול להצביע על שמות אישיים ולא על צוותים, כיון שאין לי מידע על כולם ולא ארצה לפסוח על איש. כאחד ממקימי צח”י ביד-מרדכי וממלא תפקיד בו שנים רבות, אני יכול להעריך את העומס ואת המורכבות של  האירוע הטראגי הנוכחי.   מן השורה שיכולותיו כבר לא מאפשרים לי לתרום כתמול שלשום, אני מעלה על נס את עשייתם של רבים  מחברינו – צוות צח”י על כל מרכיביו, כיתת כוננות ונספחים שהצטרפו אליה, העובדים החיוניים ברפת, לול, מטבח ומרכול, בריאות ורווחה, בית סיעודי, משק חי ועוד חברים שגילו יוזמה ופועלים להמשך קיומה של הקהילה שלנו. יהיו מעשיכם דוגמא ומופת לדורות הבאים!!!

דה-הומאניזציה / אי-אנושיות – זה לא מפתיע, אפילו טבעי שקבוצה אתנית נאבקת להגדרה עצמית. גם אנו, היהודים, נאבקנו על הקמת מדינה לעצמנו. נאבקנו מול האנגלים, ששלטו אז בארץ-ישראל או פלשתינה כפי שמוכרת ע”י העמים. גם אנו ביצענו מעשים קשים, כחלק מהמאבק לעצמאותנו, כגון פיצוץ מלון המלך דוד או רצח חייל אנגלי בנתניה. המעשים של אנשי חמאס, לאחר כיבוש ישובים בעוטף עזה, הם לא אנושיים! שמענו על מעשים כאלה במדינות אחדות באפריקה ובאסיה אך העולם הנאור (הקיים ?) לא נקט אצבע להפסקת הטבח, תחת הנמקה שזו מלחמת אחים בתוך אותה מדינה. המאבק להגדרה עצמית לא כולל רציחת ילדים ונשים ללא הבחנה! המאבק להגדרה עצמית לא מתבסס על אונס ועריפת ראשים!

טעיתי – עד הפלישה של אנשי חמאס לעוטף עזה, החזקתי בדעה שארגון זה נבחר כחוק ע”י   אזרחי רצועת עזה, בבחירות בסגנון המקובל עליהם. זאת, למרות שזכורים לי היטב את מעשי הזוועה שלהם כלפי אנשי פתח, שהפסידו בבחירות. רצחו את אנשי פתח, זרקו חלק מהם מבניינים גבוהים, ירו בברכיהם במטרה להופכם לנכים ועוד מעשי אכזריות. כך התנהגו כלפי אחיהם!!! לפני מספר עשורים, אריק שרון ניסה למנות פלשתינאים מהגדה כמנהיגים וכבעלי משרות רמות בממשלת הגדה ונכשל. הציבור לא קיבל את האנשים שאריק שרון מינה, בדעה שהם משתפי פעולה עם הכובשים. חשבתי שהחמאס הוא הנציג המקובל על עמו ואיתו יש לבוא בדברים ולנהל מו”מ לדו-קיום בשלום. טעיתי!!! זה ארגון רצחני, לא רק לגבינו אלא לא פחות לגבי אחיהם, בני עמם. זהו ארגון המבוסס לא רק על השמדת מדינת ישראל אלא על דיכוי אכזרי של עמו, כדי לאחוז בשלטון ולאפשר למנהיגיהם להינות מאוצרות הממלכה לטובתם האישית. לחמאס אין זכות קיום בעולם!

כיבוש עוטף עזה – אין הגדרה נכונה יותר מאשר כיבוש עוטף עזה ע”י ארגון החמאס. הם השתלטו על יותר מ-20 ישובים, שלטו בשטחים רחבים וטבחו כראות עינייהם. עלינו להודות שמנהיגי חמאס תכננו היטב את הפלישה אל ישראל. טרם ידועים לציבור פרטים אמיתיים על  החדירה, צעד אחרי צעד. אם נכון שראשית הם ניטרלו את המצלמות לאורך הגדר, הכיצד העוקבים אחרי המצלמות לא הזעיקו את הממונים? השאלות והספקות מצטברות ללא הסבר, בינתיים. המחדל, לדעתי, גדול ממחדל מלחמת יום כיפור. אנשים בכירים לשעבר במערכת הביטחון מנתחים באולפני טלביזיה את האירועים ומחזקים אצלי את התחושה שחמאס גבר על הצבא החזק במזרח התיכון. עד הרגע של כתיבת שורות אלה, למרות ההפצצות הכבדות של חיל האוויר, החמאס והג’יהאד ממשיכים לתקוף בטילים ובפצמ”רים את ישראל ולגרום לפאניקה, לפצועים ולהרס. הדרג הצבאי והמדיני טרם מצאו נוסחה להפסקת הטילים.

 

 

 

שישי 05:00 בבוקר 6/10 מתעוררת באוהל עם הילדים מצדדיי, מקשיבה לשקט ומשחזרת לעצמי את ליל הינשופים, בדשא של החד”א… קולטת במרחק את צפצופי הסלף מהרפת, תומר כבר כמעט באמצע יום העבודה. הגוף מחליט עבורי שישן מספיק וכעבור שעה נוספת של מנוחה יוצאת מהאוהל. הילדים עדיין ישנים. נזכרת שבשנה שעברה, כשהתעוררנו בשעה 10:30 כל המשפחה, כבר לא נשאר אף אוהל על הדשא- צחקנו על זה שנה שלמה. עכשיו מסתובבת בנחת על השבילים מסביב, מתמתחת, נושמת… שואלת את עצמי מתי הם יתעוררו הפעם. ממשיכה מזרחה לשביל הצמוד לדשא, במת החתונות מצד ימין שלי, עד 02:30 עוד השתוללו עליה ילדים. בשאר האוהלים עדיין ישנים. עוצרת בקצה השביל מסתכלת לכיוון הזריחה- כמה יופי! מודה על מה שיש לנו ומחייכת לעצמי.

כאב חד קוטע את השלוה שלי- אני מסתכלת לכיוון רגל ימין- על השוק יושב לו זבוב גדול ואני מסלקת אותו- הספיק לעקוץ. מתרגזת קצת, שואלת את עצמי, למה דווקא עכשיו?! הרגל מאדימה ובמהלך היום מתנפחת. הבוקר סוחף אותי במשימות להכנת ארוחת בוקר, משפחות מתעוררות לאט לאט. ילדיי עדיין ישנים. בשעה 08:30 אני קולטת בדשא בין עצי הזית קבוצת חברים מתרגלת טאי צ’י עם המדריך יעקב האגדי, אני מכירה אותו עוד מאשדוד, כשתרגלתי איתו, לפני כ 15 שנה. אורלי סיגלמן קוראת לי להצטרף אליהם. יעקב מזכיר לי שמאז שלידור נולד הפסקתי להגיע והאם לידור, שכבר בן 6 יודע שהוא תרגל טאי-צ’י איתנו? הילדים עדיין ישנים. אני מתרגלת והקשב שלי מתחלק בין התרגול להתרחשויות בדשא.

מסתיים השיעור. הילדים מתעוררים. מרכול לארוחת בוקר קלה. סידור ציוד וממהרים לחזרה לריקוד הילדים לחגיגות ה 80 בבמת הפסל. השמש יוקדת, מארגנת להם מים מהספריה והרגל שלי מזכירה לי שאני צריכה לטפל גם בעצמי. תומר מגיע עם עוד מים ומסתכל על הרגל שלי שכבר התנפחה והיא סגולה. אני נחה בספריה ויפעת מנה מגיעה, יש לה טיפות פניסטיל ובמקום אני לוקחת לעצמי, בטוחה שזה יספיק. מגיעים הביתה ואני נרדמת לשעתיים (זה אירוע נדיר). בערב אני מבינה שאני צריכה עוד כדורי אלרגיה כלשהם ומשחות… כל היום מטרידה אותי במחשבתי השאלה- למה? למה דווקא עכשיו ברגעי הנחת האלו הגיע כאב כזה? ערב שבת בבית, רק אנחנו (גם זה נדיר) ובסיום הארוחה, כשהילדים קמו, אני משתפת את תומר בתחושות שיש לי, שאינן מרפות. אני בטוחה שיש מסר כלשהו איך ברגעים הנעימים האלו של שקט והודיה והתפעלות מהיופי שסביבי, הכאב החד הזה הצטרף? זה לא מסתדר לי.

במוצאי שבת, אני בדירה של משפחת מיידן במודיעין. מקבלת עוד כדור אלרגיה, יושבת על הספה עם עצמי, אחרי זוועות היום הזה, קוראת הודעה על תלמידי חינוך שלי שנרצחו בזיקים, ופתאום כל התמונה מתבהרת וברורה לי -העקיצה הזו! הכאב הזה! בתוך כל היופי בתוך השלווה שלנו. זו היתה הכנה… לא עזר לי הרמז הזה 24 שעות קודם. לא הבנתי אותו. לא בטוחה שהייתי מספיקה לעשות משהו.

העקיצה החלימה, הגוף מטפל בעצמו. נשאר כאב חד הרבה יותר, בכל הגוף, בנשמות. לזה משחות וכדורים לא יעזרו. נצטרך המון נחמה.

 

 

שבת בבוקר. 7/10.

יום ההולדת של גאיה ואמא שלי.
מאז שהבנות שלי היו קטנות כל אחת מהן מתעוררת ביום הולדתה לכסא עטוף במפה לבנה ועליו ברכה וצלחת ממתקים, בדיוק כמו שאנחנו היינו מתעוררים ביום ההולדת בבית הילדים כשהיינו קטנים.
בשבת לא הספקתי, גאיוש באה לעזור לי להגיע לממד.
אז, בשעה 6 וחצי בבוקר עדיין חיינו בעולם הישן, מאמינות שנגיע לעודד את הבקרים בטריאתלון ואחר כך נחגוג עם כל המשפחה בארוחת צהריים.
כמו כולם מהר מאוד הבנו שמשהו שונה ולא מוכר בפתחנו.
אבא שלי, הגר, גאיה ואני בממד אצלנו, גל בחדר שלה בסולל בונה, השכנים הספיקו לצאת מהקיבוץ והיא איתי בטלפון כל זמן שהרשת מאפשרת לנו את הקשר.
כאחות התיישבות בעוטף אני מתחילה להסתמס עם חברות טובות, מעגל ״משפחתי״ נוסף הוא קבוצת הטריאתלון שלנו, של העוטף, מסתמסת גם עם חברות משם,חברותצעירות שכותבות לי מתוך הפחד כשהן בממד עם הילדים והמחבלים אצלן בבית. 
חברה טובה מבארי, אחות, אנחנו בקשר כל עוד הרשת מאפשרת, אז עדיין הם היו  משפחה שלמה.
ויש שלושה אנשים, שלושה שאני אוהבת כל כך, שההודעות שלי אליהם נותרו עם v אחד בוואטסאפ , הלב ידע כבר מה זה אומר, הידיים תקתקו את שמם פעם אחר פעם בתפילה שאראה שני vv כחולים, זה לא קרה. גילה, אורלי ויגאל נרצחו.
גל והגר שלי היו תצפיתניות בעוטף, יש להן חברות מהשרות, מבית הספר, חברות   מבארי שבני משפחתן נחטפו, נרצחו, נעדרים עדיין, ואני גאה בהן כל כך ומנסה להכיל, להרגיע, להדריך, מנסה למצוא את הדרך מאז ועד היום, הדרך בין סמדר לאמא, לבת, לאחות בעולם החדש הזה.
מבינה עד כמה עוזר לי להיות לעזר לעל מי שזקוק לעזרה כ
שתהיה בין אם יצירת  קשרים מול הכללית, מתן עצה וגם אוזן קשבת .
בינתיים הנפש שמה מחסום שמגן ומדחיק .
רואה בעיני רוחי את חיוכיהם של חברות וחברים שאינם כבר, מחבקת מרחוק את הבנות שלי.
מודה על החיים שלנו, על החיים הפשוטים שלנו כקהילה, מודה לכיתת הכוננות שבלמה יחד עם כוחות הבטחון את החדירות לקיבוץ.
שולחת חיבוק לכל אחד ואחת ומזכירה שאני במרחק הודעה/ שיחת טלפון לכל מי שזקוק לכל עזרה שהיא .

אוהבת ומתגעגעת. סמדר.

 

 

אני יושבת בחדר שלנו במיטה שלי אבל היא לא המיטה שלי, החדר הוא של משפחתי אבל זה לא החדר, הבית!

הדברים שלי כאן, המשפחה שלי כאן אבל הבית לא, את הבית השארתי רחוק ולבד, את הבית השארתי ביד מרדכי.

הקהילה פה אבל לא באמת, כולם איבדו מישהו קרוב וכולם לא פה באמת, כל אחד בשלו. אני מסתכלת על הילדים הקטנים פה שבשבילם זה כמו חופשה מתנה, באיחוד שכל החברים שלהם פה. לפחות מישהו לא מבין מה קורה ואיכשהו מכניס שמחה בדבר כזה נוראי. אבל הבית שלנו עוד עומד ואני באמת מאמינה שבקרוב נחזור עליו כולנו, חזקים יותר! הבית שלנו עוד שלם והאנשים עוד כאן אז אני משתדלת להיות שמחה בחלקי, במה שעוד יש.

 

קהילת יד מרדכי היקרה!
היום 13 לאוקטובר 23, שבוע מפרוץ מלחמת עזה, רבים מאיתנו כאן במלון רמדה בגבעת אולגה, מקבלים את השבת הראשונה במלחמה.
שבת ה-7 באוקטובר 23, שבת הדמים ההיסטורית, הלמה והיממה את כולנו בעוצמה מטורפת. תחושות של הלם, כאב, שכול ואובדן – אופפות את כולנו.
לצידן תחושות של כאוס, כעס, פחד, אימה, חרדה, תדהמה, זוועה, חוסר אונים, אובדן נשימה, אובדן אמון רבתי, תחושות נטישה, הפקר, חולשה, ביזיון, כלימה, מועקה, זעם, שבר, ושובכאב ושוב צער ושוב שברון לב עמוקים וקשים מנשוא.
המילים נגמרות ואוזלות. הן אינן מספיקות לתאר את גודל השעה על כל רובדיה ומימדיה הנרחבים.
לא נסתיר ולא נפחד ולא נירא מעוצם תהפוכות הבטן ותחושות הלב והגוף!
הן אנושיות, הן כאן איתנו, נציפן ככל שצריך, ומהן נתגבר, ומהן נצמח!!
עכשיו ימי מלחמה.
ואנו טובלים בה.
עם עצמנו, עם משפחתנו, עם קהילתנו, עם חברינו ומכרינו באשר הם, עם חיילי צה”ל ואנשי כוחות הביטחון וכיתות הכוננות בישובים, עם אחיינו הגיבורים בישובי העוטף והדרום רוויי הדמים הניגרים עדיין, ועם כל עמנו ישראל!
ואנו הולכים ומתחזקים!
ברכות הודיה שלוחות לחברי צח”י ולאנשינו בכיתת הכוננות ביד מרדכי, שממשיכים לשמור בסבבים על הקיבוץ יחד עם חיילי צהל בתגבורת.
בעירנות קריטית ובאומץ לב ובעוז רוח, ביחד עם כוחות הביטחון, הגנתם עלינו בשבת ה-7 לאוקטובר, מנעתם אסון והצלתם חיים, קיבוץ, וקהילה שלמה.
ברכות הודיה שלוחות לכל הנושאים בתפקידים ובנטל ניהול ותחזוק הקהילה בימי הלחימה, שם בביתנו, בבת עינינו – יד מרדכי, וכאן במלון רמדה בגבעת אולגה ובמקומות נוספים בארץ בהם נמצאים חברינו ותושבנו היקרים.
ברכות הודיה שלוחות לרבים כל כך שנותנים כתף, בנות ובני קיבוץ רבים באשר הם בארץ ובעולם, בני משפחה, חברים ואזרחים נפלאים שפותחים את הלב ומושיטים יד לעזרה, קטנה כגדולה.
ברכות הודיה שלוחות לכל חיילי צה”ל ולכוחות הביטחון, ביניהם חברינו, בנינו, תושבינו ובני משפחתנו, שובו הביתה עם ניצחון ובשלום!
חיזוקים וחיבוקים עזים למשפחות החללים היקרים בקרב עמנו ישראל – אזרחים, חיילים, אנשי כוחות הביטחון, לוחמים עזים, שנקטפו בשבת הדמים ובימי הלחימה העוקבים אשר הגנו בגופם ובנפשם עלינו ועל ישובי הדרום והצפון.
חיזוקים וחיבוקים עזים למשפחות הנעדרים והחטופים – שעתכם אסונית ובלתי אפשרית, נפשנו וליבנו איתכם!
חיזוקים לרבים כל כך, שנפצעו בשדות הקטל – בישובים ובערים ובמרחבי הדרום והצפון – החלמה מהירה ורפואה שלמה לכולכם!
ברכות הודיה שלוחות לכל אחת ואחד מבני קהילתנו, לכל ילדה וילד, ולכל נערה ונער, ולכל אישה ואיש – על התמודדות וגבורה אישית ורב מימדית, שלעיתים נתפסת ומורגשת כבלתי אפשרית.
אנשי קהילת יד מרדכי היקרים!
נכונו לנו ימים ארוכים וקשים, יחד נושיט וניתן יד איש לרעהו, יחד כתף אל כתף נצעד בתלם המלחמה ומחיריה, יחד ננווט במשעול התקווה, יחד נפלס בדרך העשייה והאמונה בהשגת ביטחון בר קיימא ובשלום לנו ולכל עם ישראל!
שימו לב ודאגו לעצמכם, שימו לב איש לאחיו, יד על כתף, מילה טובה, עידוד ותמיכה הדדית!
חיזוקים חמים לכולם, ותקווה!!
יחד נתמודד ונתעלה, נתגבר ונתחזק, נקום, ננצח ונצמח!

 

לתושבי קיבוץ יד מרדכי ולאלון דגן ורעיה פסי בפרט,

בשעה קשה זו שלדאבוני יש המון רוע סביבנו ברצוני לחזק אתם ולנסות להאיר קצת את החושך. בימים אלה אתם נאלצים להמלט מביתכם, ודווקא בימים כאלה אני רואה לנכון לחזק אתכם ולסייע בתרומה צנועה, שהרי ביתכם בהווה היה לי לבית בעבר ולהוקיר אתכם על 4 שנים שבהם למדתי גדלתי והתחנכתי בשבילי הקיבוץ בין מגורי חברת הנוער צאלים לבין חדר האוכל והמכסה לבין העבודה בגד”ש. אין לי צל של ספק ששנים אלה עיצבו את נתיבי חיי דרך השירות הצבאי ועד לחיי הבוגרים כיום. מקווה שימים קשים אלו יחלפו במהרה ונצא מהם חזקים יותר ומחושלים יותר הן כחברה איתנה והן כעם חזק ומאוחד. כולי תקווה שתחזרו במהרה לשבילי הקיבוץ ותמשיכו לבנות ולפתח את מפעל החיים הזה שנקרא קיבוץ יד מרדכי.

בהוקרה רבה, אסף סחרוב ח.נ צאלים.

יצירה מקומית:

מכל המסכים / איל ענבר

מכל המסכים שבתוך החלונות
נשקפים מראות קשים,
ויש מלחמה ויש מתים,
ומחפשים על מי
להוציא את הזעם
ואת מי להאשים.

ואתה יושב על הספה
ואומרים לך לקום,
ואתה קם, ומרתיח
את המים בקומקום.

האויב בראש? האויב מוחשי?
יש לו שם?
תנשום אומר לעצמי, אני נושם.
תודה רבה, אני רושם.

חשיכה נופלת,
אולי יאפילו מסכים
שלא להראות מראות קשים,
למי שאת האמת לדעת רוצים
גם אם לא נעים.
במיוחד אם אלים.

אך מה שלא נשקף דרך החלון
יכנס דרך הדלת או הארובה,
תבל מדם עקובה.
אך אל ייאוש אומרים האנשים,
השחר יפציע, יש עוד תקוה.
גם אם לבוא התעכבה.

האויב בראש? האויב מוחשי?
יש לו שם?
תנשום אומר לעצמי, אני רושם.
תודה רבה, אני נושם.

 

 

 

איך אפשר / עדי כשר

איך אפשר להביט בשבילים
ולא לדמיין אותם בוערים ומדממים
להביט בילדיי
מבלי לדמיין את הזוועות מהם ניצלו
איך אפשר כשהלב שבור לכל כך הרבה רסיסים
אף שאף רסיס לא נגע בי
איך אפשר לחיות בין ההודיה על הנס שקרה
לבין האימה המשתקת ממה שאכן קרה 
איך אפשר להבין שהבית עוד עומד
אבל בעצם ניגזל
איך אפשר לישון
איך אפשר לנשום
איך אפשר לחיות
איך אפשר
איך אפשר
איך אפשר

 

 

 

שרית ציון
ה💜 אתכם תודה ענקית💜 💚 לכיתת כוננות של הקיבוץ שנלחמים על הבית שלנו. שנותנים את כל מה שאפשר בכדי לשמור עלינו. 💚לאנשי צח"י, אנשי החמ"ל שמחברים את כל הקצוות ונותנים את הלב . 💚לאיתי וצוות הרפת המסור שעוטפים בדאגה את הפרות. 💚לכל צוותי הארגון במלון שנותנים לנו רגע לנוח מהסיוט שאנו נמצאים בו.
לימור סטולר
תודה לכיתת כוננות האלופים ששומרים על הבית, תודה לצוות באולגה, עפרה, רחל שטיין, נסיה, שולי ועוד רבים אחרים שדואגים לכל צרכינו ולצוות המלון שמגלה רגישות ואמפטיה.
איה דרור
הרבה הרבה מילות תודה לכל שעזרו לי בחלוקת הדאר. ובעיקר לילדי שקמה ששינעו את החבילות מדלת לדלת לכל חדרי המפונים. כה לחי לכולם.
דניאל כהן
אני רוצה להודות מעומק הלב לכיתת הכוננות שלנו שנלחמו וממשיכים להילחם על הבית שלנו אני רק יכולה לדמיין מה עובר עליכם שם על הגדרות בזכותכם אנחנו שלמים ובריאים תודה לכם ששמרתם עלינו ועל יקירנו בשעות הכי קשות בזמן שמסביב הגזרה מתרסקת המחשבה שאתם שם ולא איתנו לא קלה ומקווה שנתאחד בקרוב. בהזדמנות זו אני רוצה להודות גם לצוות צ.ח.י שדואגים ומנחים אותנו לטובת ביטחוננו. בתקווה לימים שקטים במהרה🙏🏽
גליה ברנדס
חברים יקרים, אין דברים שכאלה! אנחנו בניר דוד-קיבוץ בענק המעינות, מרעיפים עלינו חום, אהבה, אוכל, חיתולים לתינוקות, אפילו פילאטיס מכשירים! איפה ישנו עוד עם כזה!! קיבוץ ואנשים כאלה! הרבה אור בחושך הרוגעים הזה שיעבור! את הרוח לא ניתן לנצח!🙏🙏🙏
איירין פרל
תודות מהלב לאנשי מלון רמדה על האירוח המושלם בימים קשים אילו. לצוות צחי ולכל האנשים מתוכנו שדואגים לפנק, לתמוך , לדאוג לכל מחסור וגם להביא פינוקים על מנת לעודד את רוחינו והנפש הקרועה והמרוסקת שלנו. תודות ו…וחיבוק ענק.
משה פילברג
צוות של אלופים: 012 תקשורת ומאיר יצחק הגיבור!!! מוציאים את השרתים העיסקיים מהקיבוץ לחוות שרתים מרוחקת לטובת עבודה עיסקית מרחוק.
הגר קלרמן
תודה רבה למקס שבאהבה גדולה עוזר לכל בקשה שמבקשים ממנו ודואג להרבה חתולים וכלבים שנשארו בקבוץ.
מלכה קורן
תודה לבני גמרוף שמשקה את העציצים באהבה ולזיו הררי, שעם כל הטיפול בכל בעיה, מוצאת זמן להאכיל את החתולה שלי.
נאוה גל
איל היקר שזמין לכל בקשה ואפילו הכי מוזרה שיש...המון המון תודות, שמור על עצמך!!!
איתן מורדיש
תודה לרחל שטיין על בגד הים.
Previous
הבא
לעודד וגליה בלעיש להולדת הנין, נכד ללילך ומיכי ברקן.

גם בחושך / טלי וייס


לְהַמְשִׁיךְ לָרוּץ גַּם כְּשֶׁהַדֶּרֶךְ מְעֻרְפֶּלֶת
וַאֲבָנִים פּוֹצְעוֹת שׁוּלֵי הַנֶּפֶשׁ.
לְהַמְשִׁיךְ לְקַוּוֹת גַּם כְּשֶׁחֲלוֹמוֹת מִתְרַסְּקִים
אֶל חוֹף שׁוֹמֵם לְבַד לְבַד.
לְהַמְשִׁיךְ לִיצֹר גַּם כְּשֶׁמַּעְיַן הַהַשְׁרָאָה דָּלוּחַ
מַר וַחֲמַקְמַק כְּרוּחַ.
נְמָלָה חֲרוּצָה מְאִטָּה וּבוֹהָה
בְּגַרְגִּיר יָבֵשׁ.
לְהַמְשִׁיךְ לְהַאֲמִין בַּטּוֹב וּבַשְּׁאֵלוֹת
הַגְּדוֹלוֹת שֶׁיֵּשׁ לָהֶן תְּשׁוּבוֹת
גַּם בַּחֹשֶׁךְ הַתְּהוֹמִי שֶׁל הַיּוֹמְיוֹם.

התחברות לאתר
דילוג לתוכן