בין שתי גבעות
ז' באייר תשפ"ד | 15 במאי 2024
עורכת ראשית: ליאור רייזל
עיצוב גרפי: דור מצאפי
צילומים: צפריר ניר
דבר העורכת - ליאור רייזל
ימי הזיכרון ויום העצמאות- הימים שכל שנה המורכבות והצמידות שלהם כמו מתיישבות על בית החזה, השנה מורגשת המועקה בייתר שאת. דור חדש לשכול, יתמות, נכויות גוף ונפש הצטרף לדורות שלפניו.
המלחמה שוב התקרבה אלינו והדיה נשמעים בקבוץ כמעט כמו בהתחלה ואין לה סוף הנראה לעין. 221 ימים ש132 נשים, ילדים וגברים עדיין חטופים בעזה.
ובתוך המציאות הכאובה הזו מתקיימת בקבוץ, שמרבית חבריו ותושביו חזרו, שיגרת חיים. ליל סדר שנערך בחדר האוכל, העצרת, טקסי יום הזיכרון, יום העצמאות ואירועי תרבות מותאמים.
בעלון הפעם: ורד בר סמך מתש”ח לתשפ”ד; עמוס קלרמן בשותפות עם ערן מושקטל ואברהם דנא יצרו סרטון יפהפה על פי שיר ערש, שכתב עמוס, ובו שר סב מדור המייסדים לנכדו; דובי שטרנברג בכתבה שהופיעה במעריב על הפינוי ב1948 כשהיה בן 7; סרטון שהוקרן בערב יום הזיכרון ובו עדות של עומרי פרי על שהתרחש בקבוץ ב 7.10 בשילוב עם צילומים שצולמו באותו היום; ראיון שערכתי עם אהוד שחק סגן מפקד כח אבשלום הנמצא בקבוץ מפברואר כשהמטרה שהוגדרה להם על ידי הצבא היא להחזיר את האמון של התושבים בצבא על ידי שמירה על הקבוץ בנוסף לכיתת הכוננות; כתבה על החוזרים לקבוץ שהופיעה בערוץ 11; ענת ריס עם טקסט באדיבות הארכיון על פעולות מזורזות לשיקום משקים בנגב 48- אז כמו עכשיו; קרולין כרמי בראשית עם הטור “חוטים”; סמדר בקר עם הטור “יומן משא”; נאוה גל על אירועי התרבות בזמן זה; נעמי ציון עם טור חדש- המלצות סרטים; טובה פרידמן הביאה לפרסום חומרים על התערוכה “גיבור” בבית הבאר: טקסט שכתב איל ענבר ובאדיבות הארכיון – טקסט מתוך מאמר מ”על המשמר” המתייחס לפסל של מרדכי אנילביץ’ שפיסל נתן רפפורט; פרידה ממורצ’ו וילוגה; מילים שכתבה מלכה קורן באזכרה שנערכה לגבי קורן ז”ל.
ביום חמישי ה5 באוקטובר אחה”צ התכנסו – בני משפחות דגני וסגל, חברי קבוצת רקפת ואורחים רבים מהקבוץ ומחוצה לו, לציין 50 שנה לנפילתו של עוזי דגני במלחמת יום הכיפורים. ערב הזכרון תוכנן ואורגן ע”י בני משפחתו של עוזי ודמותו המיוחדת קמה לתחייה – מילדותו השובבה, היתמות מאביו אצ’ק שנפל במלחמת העצמאות, נעורים תוססים במוסד החינוכי, תקופת השרות הצבאי ולבסוף – נפילתו במוצב בודפסט על גדות תעלת סואץ.
כשהסתיים ערב הזכרון, לא חשבנו ולו לרגע שבעוד פחות מ 48 שעות כל העולם יתהפך על פניו ושהספור המופלא של עוזי ושל חבריו שנפלו ביום הכיפורים 1973, יועם על ידי אירוע שלא חווינו כמותו מאז קום המדינה. איתמר וגיל – בניו של עוזי ונכדיו של אצ’ק ונבו, הנכד של עוזי והנין של אצ’ק דגני, מצאו את עצמם באתה שבת ארורה של שמחת תורה, כשהם מנסים להדוף בגופם, ביחד עם שאר חברי כיתת הכוננות את מחבלי החמאס שניסו לחדור לקבוץ.
עד הערב, רק מעטים מחברי הקבוץ ידעו איזו סכנה עמדה לפתחנו ושניצלנו מגורל אכזרי שהיה מנת חלקם של מספר קבוצים בעוטף עזה.
בתקשורת נשמעו זעקות-שבר של תושבי העוטף ששיוועו לעזרה מצד צה”ל, אבל העזרה בוששה לבוא ורבים מבין התושבים נרצחו, נחטפו ונאנסו. הקבוץ שלנו החל להתרוקן מתושביו בעיקר – משפחות עם ילדים ולאחר מכן, בצו אלוף עזבו גם המבוגרים, שבעבר לא נטשו את ביתם באף אחד מהסבבים. ידענו, הפעם זה משהו אחר לגמרי. ואכן עד היום, 7 חודשים מאז שהעוטף נכבש ע”י לוחמי “הנוחבה” אנחנו במלחמה ארוכה ומתישה וללא ידיעה מתי היא תסתיים.
בחודש מאי 1948 ניסו אצ’ק דגני וחבריו ממייסדי הקבוץ, לעצור בגופם במשך חמש יממות את הצבא המצרי, שרצה לכבוש את הקבוץ במסע כבושיו לעבר תל אביב. אחרי קרבות מתישים, כשלקבוץ היו הרבה הרוגים ופצועים, הוחלט לעזוב את הישוב ההרוס כדי לא ליפול בשבי בידי הצבא המצרי. בכל תקופת הפליטות, כשחברי הקבוץ וילדיו חיים בגולת “עלי קאסם”, לא היה כלל ספק – מתי שרק יתאפשר, נשוב לביתנו ונקים אותו מהריסותיו.
מארכיון הקיבוץ לעלון הקיבוץ
הכל נהרס אך האנשים לחמו – 26.5.1948
… אין מטר במשק שלא נפגע, אין מקום שנשאר שלם. כל בעלי החיים הושמדו. כל מה שהיה על פני האדמה נהרס ונחרב. מהמשק לא נשארה אבן על אבן.
… הם השתדלו מאד לפגוע בחדר המטה. 4 פעמים נאלצנו להחליף את מקום המטה והמשדר. לבסוף העברנו את המטה לאחד המקלטים.
… ההרעשה המכרעת, כל המשק הפך להבת אש והכל מסביב בער.
“על המשמר”
פעולות מזורזות לשיקום משקים בנגב – 16.11.1948
דיונים מעשיים על התחלת פעולות השיקום במשקים ניצנים, יד מרדכי ונגבה, נערכו על ידי המחלקה להתיישבות בראשותו של לוי אשכול, עם נציגי המשקים הללו. נבחנו הבעיות הבאות:
יד מרדכי
נערכת תכנית לקומם את הישוב ביד מרדכי במתכונתו הקודמת תוך חצי שנה, לשם כך יש לתקן 16 בניני שיכון, להקים מחדש את חצר המשק, הרפתות, הלולים, חצר המכונות ומפעל השימורים, להתקין את בארות המים ולהניח מחדש את רשת ההשקאה. בהערכה ראשונה יגיע הסכום הדרוש לפעולות אלו למחצית השנה ל 80.000 ל”י.
“דבר” יום ג’ י”ד חשוון תש”ט
פקעת חוטים
חוט אחד עדיין מתאבל,
חוט שני מנסה למצוא את קצהו,
החוט השלישי מחפש את המקום,
החוטים שאיתו סבוכים בין דרום לדרום,
חוט אקראי- מניח ומבקש סימן,
חוט אחר- שואל, מתייעץ, מתי? ולאן?
החוט המתאבל נזכר, שמותר גם לשמוח
ושאר החוטים נמתחים בכוח
בין ייעוץ לספק בין שאלות והספק…
חוט, שמתארך לתת, והחוט לצידו זקוק לעזרה
החוט המתאבל מרים את ראשו ושר בתקוה…
הפקעת הזו רוחשת כבר 7 חודשים
החוטים יחד, מסולסלים בחמלה, בכאב, בהבנה,
בהקשבה לפקעות בסביבה.
וצריך לפרום ולחלום, למתוח ולאהוב,
לשמור,
להביט בעיניים טובות על החוט המתאבל
לשיר איתו את “התקווה”
לעבור את עשרת הימים האלה בשלום
לבקש שוב ושוב ושוב, שיאורו פניו, שישוב.
בשקט, בשקט, כמה שאפשר, ברוך.
הרבה לבד ובנפרד וקצת בשניים, אחד על אחד.
נוסעת לעבודה, כדי להיות נוכחת. כדי לאזן,
כדי לסייע לפרום את קשרי החוטים, שלי ושלהם.
רגשות, תחושות, מחשבות, תובנות שהגיעו עם החזרה הביתה.
חודש עבר מאז חזרנו, פסח היה הקו החותך, היציאה לחופשה מבית הספר ועצם החזרה של מרבית הקהילה המצריכה פתיחה של המרפאה הם שהכריעו את הכף.
בימים הראשונים לחזרה לא הרגשתי כלום, יותר נכון לומר שהתרגשתי מעצם החזרה הביתה, שמחתי על החזרה למרפאה והתחושות הממלאות את הלב והנפש מעצם החזרה לעבודה ותחושת המשמעות השלובה בזאת אבל יחד עם אלו לא התעוררו בי רגשות עמוקים מעצם החזרה, הכל היה שטוח, מנומנם כזה והיות ואני אדם רגיש מאוד ההיעדרות הזו הפריעה לי.
חזרה ועלתה בתוכי השאלה – איך יתכן שלאחר חצי שנה של שהייה מחוץ לבית, של געגוע אמתי לפינה הפרטית שלי לא מתעוררת בי שמחה מסוימת, הקלה אפילו, מעצם החזרה הפיזית.
התחושה הייתה של תלישות – לא מצליחה להתחבר לבית, אין לי אנרגיות לנקות ולסדר אותו, השינה אף היא אינה רציפה ומרעננת.
לשמחתי אני יכולה לומר שלא הייתה לי בעיה לשתף חברות במה שעובר עליי וכך הבנתי כי אין אני היחידה, אצל אחרות גם התעוררו תחושות דומות ויש שחזרו כחודש- חודשיים לפני ויכלו לומר שאצלן זה כבר מסתדר או בדרך להסתדר.
לכן ההבנה וההחלטה לכתוב על כך בעלון זה הייתה מתבקשת כל כך – יכול להיות שא.נשים נוספים חווים את אותן תחושות ויתכן ויקל עליהם במידה זו או אחרת לדעת שהם לא לבד ויתר על כן לקבל את המצב הזה, להכיל אותו ולדעת שבמידה וקשה להתגבר או לקבל את המצב הזה או אף במידה וזה מתמשך ניתן תמיד לפנות ולשתף, להתייעץ בין אם בין חברים, במרפאה, חוסן, ועדת רווחה או כל גורם אחר שבתחושתכם יוכל לעזור.
כמובן שמעבר להסתגלות המצב הכללי ירוד כך שהכל קצת פחות… לא לכל יש פתרונות והלוואי שהחטופים יחזרו כמה שיותר מהר,שכיוון הממשלה והחלטותיה ישתנה במהרה (מנסה להיות עדינה פה… )
והיום בעיקר לקראת יום הזיכרון והעצמאות העצב רב והכאב עצום על כל אחד ואחת שנוספו למעגל הגדול מדי הזה.
מייחלת שנדע להיעזר אחד בשני ובכוחנו כחברים וקהילה להתחבר שוב ולהתחזק.
זהו… נגמרו אירועי ימי הזיכרון והעצמאות, צוותים רבים עמלו בשנה מורכבת זו להפיק אירוע מותאם וזה לא היה פשוט, הרבה לבטים ליוו את התקופה הזו, איך לציין, באיזה אופן , האם בכלל… בסופו של דבר הועלו אירועים מושקעים מאוד כל אחד לפי תוכנו. ביד מרדכי הרבה מאוד צוותים מצוותים שנים רבות והם עצמאיים לחלוטין, מתארגנים ויוצאים לדרך, חלק קטן צריך רוח גבית וגם שם הבסיס הוא איתן. במבט לאחור הזמרים, הנגנים, כותבי הטקסטים, ההגברה, המטבח החשמלאים, אנשי התפאורה וסידורי הפרחים הם מכלול ענק של כישרונות שבלעדיהם לא היינו מסוגלים לעלות הפקות ברמה כל כך גבוהה, בטוחה שמסורת רבת שנים, נותנת לנו את התשובה אך אנחנו כקהילה ממשיכים להניע את עגלת התרבות. השנה עוד מעט מסתיימת ונותרו שני חגים, ל”ג בעומר ושבועות וכמובן שלא נשכח שלא חגגנו את שנת ה80.
נאחל לעצמנו שקט, בטחון והכי חשוב תחושה של בית!🌹
ביקורת סרטים מדוברים מהשנים האחרונות:
ברבי
גרטה גרוויג ארה”ב 2023
בעולם של ברבי נשים הן חזקות ושולטות, הברביות מתקיימות בכל הצורות ומכהנות כנשיאות, רופאות ועוד. אבל מה לעשות כשלחייה של הברבי הטיפוסית (רובי מרגו) הבלונדינית והיפה, מסתננים החיים האמיתיים?
הילדה שמשחקת איתה כנראה במשבר וברבי נפגשת עם הברבי המוזרה ויחד עם קן מגיעה לעולם האמיתי כדי לתקן את המצב.
סרט חמוד שקצת מנסה בכוח לכסות את כל מורכבות הפמיניזם. המשחק והכתיבה טובים ויש המון קריצות לתרבות הפופ. העיצוב מגניב אבל המסר לא ברור. שווה צפייה אבל ילדים צעירים יצאו מבולבלים ואל תצפו שברבי וקן יחיו ביחד באושר ועושר.
אל תדאגי יקירתי
אוליביה ווילד ארה”ב 2022
סרט שעשה הרבה רעש בזכות הבמאית אוליביה ווילד שניהלה רומן עם הכוכב הארי סטיילס בעודה נשואה. הכוכבת הראשית פלורנס פיו כעסה על הבמאית ווילד על שיווק וניהול הסרט.
אבל עזבו, על מה הסרט? מתח עם נגיעות מדע בדיוני: זוג צעיר ומאוהב חי בקהילת עילית אוטופית- כולם צעירים, יפים ומצליחים וחיים תחת המנהיג הנערץ ובונים את העתיד.
אבל אליס הגיבורה מתחילה לחשוד שיש משהו מסוכן ומשקרים לה ויש זרם אפל מתחת לאידיליה. באמצע הספר מתגלה האמת, עד הסוף המתוח. שווה צפייה.
סינמה סבאיא
אורית פוקס- רותם, ישראל 2022
סרט ישראלי שראיתי בסינמטק שדרות.
חבורת נשים ישראליות וערביות נרשמות לחוג קולנוע של תיעוד עצמי בהנחיית המדריכה מגלמת בחן דאנה איבגי.
כל אחת מצלמת את עצמה וסביבתה, וביחד הן לומדות זו על זו ועל המורכבות בחיים במגזר אחר. סרט קטן אבל חשוב, עם קטעים מרגשים בלי לגלוש לפרובוקציות או קיטש.
אנדרטת מרדכי אנילביץ’
קטעים מתוך מאמר שפורסם ב”על המשמר” 4/5/1951
“רצונות של קולקטיב שנתגלם בחזון אמן” / מאת ר.קולב
…האנדרטה ביד מרדכי, מבחינת המבנה שלה ומעמדה, יכולה לשמש אצלנו דוגמה ומופת של יצירה אומנותית כוללת מקנה מידה גדול.
ביד מרדכי הוקם משהו בראשיתי, משהו שנולד מתוך רצונות של קולקטיב והתגשם בחזונו של האמן נתן רפפורט, ששאב את ההשראה מתוך כוחותיו היוצרים של אותו קולקטיב עצמו.
אנו רואים יצירה שבה הובאו למכנה משותף המקום, הזמן והסיבה, הטבע והאמנות, העבר וההווה, הרעיון והחומר, ערכים פלסטיים ומגמה חינוכית.
הפסל שנחשף עתה הינו יצירה ריאליסטית השאובה מן המציאות ומכוונת ישירות אליה. הוא משקף את רעיון ההגנה העצמית של נוער יהודי שהנשק היה אמנם זר לו, אבל ברגע הדרוש ידע לאחוז בו. ולא רק כדי להציל את הכבוד היהודי, אלא גם כדי להבטיח את עתידו של העם במעשה הצלה ובהקרבה עצמית. הרעיון בו מתמזגים האהבה לעם היהודי והשנאה לפאשיזם, יכול היה לצמוח אך ורק מתוך האידאולוגיה של נוער יהודי, אוהב עמו, שחונך חינוך מעמדי-לוחם – רעיון זה מתגשם בפסלו של רפפורט. הוא שמעצב את דמותו, הוא הקבוע את הבעתו ואת ממדיו. והרעיון פונה מתוך הפסל הזה בקריאה לוהטת לציבור שכל תפיסת חייו קושרה ודבוקה לרעיון הזה.
האנדרטה של רפפורט היא הרבה יותר מאשר סתם דמות ריאליסטית כמקובל. אין היא מתארת את האדם מרדכי אנילביץ’ תיאור של דיוקן. האנדרטה מתעלה מהחד פעמי והאישי לספירה גבורה יותר לספירה של סמל. באמצעים ריאליסטיים יצר רפפורט מדמותו של מרדכי אנילביץ’ – סמל. הדמות מיתמרת ועולה מן הקרקע, היא אינה עומדת סתם אלא מתרוממת. הפנים מביעות ריכוז והחלטיות של מפקד אך אין הם מניחים לנו לשכוח שלפנינו עומד נער מתוך ההמון בכל פשטותו. גם הידיים של אנדרטה זו יש בהן משום סמל. היד הימנית מחזיקה רימון במצב של כוננות לזריקה ועם זאת בהתאפקות עד הרף העין האחרון, היא מעוותת וקודרת כמוות. אולם היד השמאלית היא היד החזקה, החמה והאנושית של עלם האוהב מעל לכל את החיים ואת העבודה.
אלה הרואים באנדרטה הזאת אידיאליזציה של המציאות – טועים לדעתי. יותר נכון להגיד: לפנינו מתנשאת הגשמה של אידאל.
(מאדיבות ארכיון יד מרדכי, מתוך חוברת משנת 2001 “50 שנה להצבת האנדרטה ביד מרדכי”)
מורצ’ו ווילוגה 1929 – 2024 – קורות חיים.
מורצ’ו נולד בפולין ב 3.6.1929 , בעיירה על יד ביאליסטוק למשפחה דתית, שומרת מצוות. סבו כיהן כרב של העיירה.
עקב המצב הכלכלי הקשה בפולין היגרה המשפחה – הוריו, אחותו הבוגרת ומורצ’ו – לאורוגוואי והשתקעה במונטודיאו. שם התפרנסו מחנות למכירת עופות כשרים.
גם באורגוואי הקפידה המשפחה לשמור על הדת, תפילות בבית כנסת מדי שבת, ציון החגים היהודיים ועוד.
אחרי בר המצווה , רצה האב שמורצו יכשיר עצמו להיות רב, אך הנער רצה לעבוד עבודת כפיים ולעזור בפרנסת המשפחה.
בשנת 1947 , נוסדה תנועת השוה”צ באורוגוואי. כמה חברים שבאו מארגנטינה אספו נערים יהודיים מכל מיני מקומות והגיעו גם למקום העבודה של מורצו. הוא נדלק מהר מאד לרעיון התנועה ולקח חלק בפעילויות הרבות שלה. אחרי זמן מה יצא מורצו עם קבוצתו להכשרה והחליט לעלות לישראל. הדבר היה למורת רוחם של הוריו, כי בנם היה עבורם עוגן כלכלי חשוב.
.
בשנת 1952 עלה מורצו ארצה ויחד עם חבריו, הגיעו לקבוץ יד מרדכי. מקום עבודתו הראשון היה במטעים שם קבלו את פניו משה כרמי, שאול מירברג ושיקה קציר. גם מורצו וגם “זקני העדה” היו מרוצים מעבודתם המשותפת ואחרי זמן מה החליטו ביוזמה של משה כרמי, להרחיב את הענף בגידול בננות. הכשרה קצרה במדרשת רופין הפכה את מורצו למגדל בננות אמיתי. הענף הזה התקיים עד שנת 1960 ,
באותה שנה, 1960, ההתחתן מורצו עם לאה. כ”מתנת חתונה ” הוחלט שמורצו יכהן כסדרן עבודה. מסתבר שתפקיד זה הוא מילא 3 פעמים בשנותיו הרבות בקבוץ, בנוסף לתפקידים נוספים כמו: רכז ועדת עבודה, רכז קניות ועוד. במהלך השנים נולדו לזוג שני ילדים – מיכל ואיציק. מלאה למד מורצו מה זו הכנסת אורחים, נושא שלדעתו מפגרים בו האשכנזים אחרי אנשי המזרח.
בסוף שנת 1973 כשנפתח “מפגש יד מרדכי” התחיל מורצו לעבוד שם ביחד עם יעקב אונגריש/אוריש. יעקב היה אחראי על המסעדה ומורצו אחראי על החנות. הוא שימש כקניין ופעמיים בשבוע נסע לקנות סחורה עבור המפגש.
השבועות הראשונים במפגש היו בסימן מלחמת יום הכיפורים וזו הייתה תקופה לא קלה עם הרבה מתח וחשש לגורל החברים שלחמו בחזית.
מורצו עבד במפגש עד שנת 1985, עד שלאה נפטרה.
באותם ימים לאה הייתה מאושפזת ב”קפלן” אחרי ניתוח קשה שבו נאלצו לקטוע את רגלה. מורצו לא זז ממיטתה ונעזר בחברות שבאו לסעוד אותה בבית החולים.
אחרי שלאה נפטרה החליט מורצו לחזור לענף המטעים. הוא הרגיש שקל יהיה לו יותר להיות בין העצים ולא בקרב אנשים.
במטעים התמחה בהרכבות של עצי פרי ואף זכה לתשבחות בנושא זה מהמדריכים החקלאיים. עקב בעיות בצוות של המטעים, נאלץ מורצו לעזוב ענף זה שכה אהב ועבר לעבוד בבומבוסים.
במשך השנים השתתף מורצו בכל מיני אירועי תרבות, מסיבות, ריקודים והצגות. את כישוריו התיאטרליים גילה עוד כשהיה בתנועה בחו”ל. החניכים העלו הצגות ביידיש כדי לאסוף כספים לתנועה ומורצו היה שחקן ורקדן ראשי בהרבה הפקות שהעלו גם בתנועה וגם בקיבוץ.
שנתיים לאחר פטירתה של לאה הכיר מורצו את דוריתה והם חיו ביחד כ 35 שנים. בשנים הראשונות לא היה קל לילדים לקבל אמא חדשה אבל עם הזמן הסתגלו למצב החדש והבינו את הצורך של אביהם לחיות בזוגיות ולא להיות לבד.
בראיון שערכה צלילה עם מורצ’ו ב 2005 ביטא את אכזבתו מהקבוץ שהשתנה:
“היום אני אומר עם הרבה כאב:” אני גר פה”. כך אני מרגיש. אם הייתי צעיר ב- 20 שנה לא הייתי נשאר. כל החלום שלי על קיבוץ, על עזרה, על יחד, על דאגה אחד לשני, עזרה הדדית, לא קיים יותר. לא לזה באתי. כל החלום שלי על קיבוץ אבד.
אבל במחשבה שנייה ביטא גם את הדברים הבאים: אינני מצטער אפילו על יום אחד שחייתי בקיבוץ. מה שיכולתי תרמתי לקיבוץ. כשהייתי בצרה היה לי גב רחב שתמך בי.
היום, אחרי שהתחתנתי עם דוריתה המשפחה התרחבה. גם הבן והנכדים של דוריתה הם כמו בנים ונכדים שלי. כולם שווים באותה מידה, אין העדפה של אחד כלפי השני.
אני רואה בחינוך שההורים נותנים לנכדים משהו ממה שאנחנו נתנו לילדים שלנו וזה נותן הרבה נחת וסיפוק.
על דבר אחד צר לי, שהקיבוץ השתנה לא כפי שאני רציתי. אבל בחיים לא תמיד מקבלים את מה שרוצים.
נוח על משכבך בשלום,
כתבה : ורד בר סמך
לגבי,
במלאת שנה לעזיבתך.
במהלך השנה, גיליתי כמה למדתי ממך, היית מורה דרך מעצם היותך, כפי שאתה.
למדתי לא לפחד, כי לא היה בך פחד כלל, גם בסוף, כשאזלו כוחותיך, היית שליו ורגוע ורק אהבה נשקפה מעיניך.
למדתי נתינה אמיתית מהי – נתינה עבורך הייתה תמצית החיים, האושר בהתגלמותו! יום ללא נתינה, היה מבחינתך יום מבוזבז.
למדתי שהכל אפשרי, שום דבר לא היה קשה לך מדי, או כבד מדי ולעיתים, עלתה לי מחשבה, שאולי אתה מעל הטבע.
למדתי שפצע או מחלה, הם לא עניין למקד בו את תשומת הלב, הם לא חשובים, הם באים והולכים.
למדתי ממך מהי מסירות, חריצות ומיצוי כל רגע בחיים האלה, כי אחרת זה בזבוז זמן יקר .
למדתי להעריך את האהבה שלך לקיבוץ, למקום הזה, שחווית אותו כבית והיה יקר ללבך.
למדתי לראות את היופי באבנים, בטבע, בחיות (עם הנחשים לא הצלחתי), שהיית כל כך מחובר אליהם והם היו חלק ממך.
למדתי לראות אותך בכל אחד מחמשת ילדינו ולהיות גאה בכך.
אתה נוכח ביננו כל הזמן, במלוא הדרך, כל כך ענק, ההפך מממדייך הפיזיים ואין סוף להודיה, על כך שזכינו בך.
תודות
