בין שתי גבעות
ה' בתמוז תשפ"ד | 11 ביולי 2024
עורכת ראשית: ליאור רייזל
עיצוב גרפי: דור מצאפי
צילומים: צפריר ניר
דבר העורכת - ליאור רייזל
תחילת יולי שוב עסקת שחרור חטופים על הפרק. עסקה- מילה כל כך לא מתאימה למצב מדמם כל כך. התקוות שוב מתרוממות לצד אכזבות העבר, אולי הפעם יוחזרו בחיים, אולי הפעם תיפסק המלחמה בדרום ובצפון ונוכל להתחיל לרפא, לשקם.
279 מניין ימי המלחמה
120 חטופים וחטופות בשבי החמאס בעזה
ובתוך הקבוץ השתדלות לשמור על שגרת קיץ: חופש גדול, בריכת השחייה, אירועי תרבות למיניהם.
כ90% מכלל אוכלוסיית הקבוץ חזרה לקבוץ.
בעלון הפעם: ראיון שערכתי עם רעיה פסי על תפקיד הדוברת אותו עשתה מ 2008; שולי שניידר וחנה ישראלי מכירות לנו את החיילים של כח אבשלום שכולנו פוגשים בשער; נעים להכיר- רוית קארדי- מנהלת הגיל הרך החדשה; אילן מאירי עם מאמר על הרקע ליצירתה של רצועת עזה; ב”יצירה מקומית” שיר שכתבה עדי כשר וצילומים שלי באשמורת אחרונה; ורד בר סמך על מפעל שמר שהוקם בשנותיו הראשונות של הקבוץ; משה סוקר עם עדכון על חוג השחמט ועל התוכנית לפתוח אותו שוב בקבוץ בספטמבר.
שם: אליה דויד השמאי
קצת על עצמי : תיכף בן 20 , חייל סדיר בגדוד החרדי “נצח יהודה” בכפיר, רווק.
גר בקרית שלום בדרום תל -אביב. מגיע ממשפחה חרדית . אבי חזר בתשובה , הוא שרת ביחידה מיוחדת וכשאמרתי שארצה להתגייס הוא לא התנגד, הוא “זרם” עם זה. היום במגזר החרדי יש יותר קבוצות שלא מתנגדות. חברי לא גילו כלפי עוינות כלפי התגייסותי לצה”ל.
השתלבותי בכוח אבשלום: הצטרפתי בדיוק אתמול. חברי הצוות קיבלו אותי בסבר פנים יפות. אני אמור להיות פה כשבועיים.
מאד שמחתי להגיע לכאן ולהכיר אנשים חדשים ולהצטרף למילואימניקים.
אני מרגיש פה כמו בחופשה…
שם: אריאל חדד
קצת על עצמי: בן 22 במילואים , נשוי, גר גם כן בעוטף , בכפר מימון. ב7/10 אשתי ואני היינו בבאר שבע אצל חמותי. במהלך הבוקר הורי היו בבית וזה לא היה כיף , שוחחנו בטלפון ומאד דאגתי .
השתלבות בכוח אבשלום: אני כאן כבר מתחילת שבוע , מכיר קצת , מבסוט על המקום, החבר’ה . מאד נחמד פה.
באזרחות: סיימתי תואר ראשון בהוראה והתחלתי ללמד בכפר מימון.
סיפור מהשער: כבר הייתי בכמה משמרות.
בגלל שאני מכפר מימון ואני מכיר את המצב בעוטף, עד לפני פחות משנה הכל היה רגיל ופתאום שני מחסומים בדרך וחצי שער פתוח. קשה לי עם זה אישית אך אני מבין כמובן את חשיבות העניין.
שם: אלכס רוסו
קצת על עצמי: בן 45 , גרוש + ילד בן 8, גר באשקלון (שכנים).
בילדותי ביקרתי בקיבוץ במסגרת טיול שנתי .
באזרחות: אני קבלן עבודות גבס.
אני נמצא במילואים בקיבוץ כארבעה חודשים, מרגיש טוב פה עם הקהילה של הקיבוץ אנשים, חדר אוכל, חדר כושר ומרכול.
איך מסתדרים כל כך הרבה גברים ביחד? מסתדרים מצוין. לפעמים יש חילוקי דעות. אנחנו כרגע שמונה חבר’ה פה .אנחנו מתחלקים ומתחלפים במשמרות ובערך אחת לשבועיים יוצאים הביתה.
סיפור מהשער: בדיוק היום במשמרת שלי בשער, במעבר הכניסה, נתקע ללא דלק “המר” צבאי . ה”המר” היה תקוע כך עד שחיילים נוספים הביאו דלק לחילוץ.
אני רוצה לציין שמצב כזה של רכב צבאי וסביבו חיילים, מיד גורם לבהלה בקרב הנכנסים והיוצאים.
שם: ראובן דרוון
קצת על עצמי: עליתי לישראל מהודו בשנת 2006. עשיתי אולפן בנוף הגליל .
ב2007 עברתי לשדרות ולמדתי שם עד הגיוס, עד היום אני בשדרות. כשהתגייסתי שרתתי במחווה אלון ושם הכרתי את גילי כורם שהייתה המפקדת שלי וזה והקשר הנוסף שלי ליד מרדכי.
באזרחות: לפני המלחמה עבדתי בהתקנות של סיבים אופטים ועכשיו התקבלתי ליס”מ במשטרה.
סיפור מהשער: כשהגעתי בתחילה למשמרות בשער עם המדים , העובדים התאילנדים מאד התרגשו לראות אותי…
שם: משה יפרח ,מפקד כוח אבשלום.
קצת על עצמי: תושב חולון, נשוי אב לשלושה ילדים. בת גדולה בת 28 , בן 20 חייל בפיקוד העורף והצעיר לפני צבא.
באזרחות: הייתי יהלומן, חיינו כ12 שנה בארה”ב ואז חזרנו לארץ. בעברי גם הייתי סוכן ביטוח.
ב7/10 כולנו נרתמנו, אי אפשר היה לשבת בבית ולהסתכל מהצד על מה שקורה.
בתחילת המלחמה התנדבתי בכיתת הכוננות בעירי חולון ושם לקחתי זאת “צעד קדימה” ובעקבות חבר שמשרת בבארי התנדבתי לכוח אבשלום ושיבצו אותי ליד מרדכי. הצלחתי לגייס איתי לכוח אבשלום עוד כשישה חברים נוספים , הצעתי לחברי מי שרוצה לעשות מעשה ולהתנדב במקום לשבת בחיבוק ידים, בואו נעשה ” התיישבות מחודשת”, מטרתנו הייתה להקנות בטחון לתושבים ולתת להם תחושה שהם לא לבד יותר.
סיפור מהשער: בהיותי במשמרת , נכנסה מישהי ובקשה לומר לי עד כמה היא שמחה כל פעם מחדש לחזור הביתה ולהרגיש בטוחים לחזור הביתה.
מרגישים שיש תמורה ,התושבים אוהבים ומחבקים אותנו. כל הרעיון זה לא רק לעמוד בש”ג ולשמור הרעיון הוא לדעת לקבל את האנשים בסבר פנים יפה ונעים .אם זה חבר אתה כבר מכיר ושכל הזמן תהיה אינטרקציה בין השומרים לחברים.
מאד מרגש כשמגיעות וילדים ממש רוצים לומר לנו שלום ,לברך אותנו ולומר תודה.
בקהילה: עובדים בשיתוף פעולה פורה עם הקיבוץ, עם מיכה וכיתת הכוננות.
השהות כאן היא כיפית, דואגים לערב אותנו בחיי הקהילה ,להזמין להרצאות ו לאירועים בפיטנגו.
שם: שלומי צ’פניק, נשוי ואב לתינוקת. גר במושב יגל סמוך לשדה התעופה.
אין אחד שלא זוכר את 7/10 , את אותו בוקר שחור. כבר מהשעה 12.00 הרמנו חמ”ל במושב לטובת העוטף , כל אחד במה שהוא יכול
אבי ממובילי האופרציה הזאת . הכל התנקז לרחוב שלנו וכל אחד עשה מה שיכול היה לעשות . אחד לקח משאית עם ציוד , אחד תרם את המשאית , אחד את הטרקטור. פשוט תעזבו הכל ו”תעופו” לדרום.
אחי בתחום ההסעות , התחיל להסיע לוחמים מכל הארץ, מכל מיני נקודות ציון. אמא שלי התחילה עם המטבח, שפע של בישולים והכל במגבלות של ירי טילים עלינו. כך זה התגלגל ומצאנו את עצמנו כמה ימים רק נוסעים על הכבישים כי לשנע ציודו אוכל לחיילים. בדרכים נתקלנו במחסומים, חלק מהכבישים היו חסומים ולא נתנו לנו להכנס אך בסופו של דבר הצלחנו להגיע לאן שרצינו בדרך זו או אחרת. לפעמים בצמתים לצערי נתקלנו אפילו באלימות אך לא ויתרנו. ברמה האישית של המושב שלנו שהקים חמ”ל ענק של מזון במועדון הקשישים. אני באופן אישי לקחתי מהשכן משאית ענקית ופשוט ירדנו לדרום וחזרנו על כך שוב ושוב. כל הזמן היינו בתנועה , טרקטורים שירדו לנסות לכבות שריפות , לעזור ברפתות של קיבוצי העוטף . כל אחד עשה משהו, אין מצב שמשפחה ישבה בישוב ולא עשתה משהו, זה לא קיים אצלנו. אנחנו מושב לא מאד מוכר אבל אנחנו קהילתיים ביננו וגם דואגים החוצה , לפעמים יותר מפנימה זה ערך חינוכי לדור הבא . אתם רואים באיזה דור אנחנו חיים היום, דור של אלימות וטרור.
דרך עבודתי התחלנו לתרום כל אחד כפי יכולתו ובסופו של דבר עבדנו קשה מסביב לשעון.
אשתי, שתהיה בריאה נתנה לי גב עשה כל מה שצריך לעשות אני אהיה עם הילדה. זה לא היה פשוט להשאיר אותה לבד עם הילדה בממ”ד עם אזעקות וטילים, ידעתי שהורי ואחותי נמצאים קרוב אליה לכן הרשתי לעצמי להתפנות לעזור. לצערי אצלנו במשפחה בן דודי נפצע קשה מאד בעזה בתחילת המלחמה. אין משפחה שזה לא נגע בה באופן כזה או אחר.
חברים סיפרו לי שיש איזה גדוד בדרום שמאבטח את ישובי העוטף .אמרתי לחברי שאני במידי מתגייס , למרות שקיבלתי תשובה ” רק שבוע הבא “, הודעתי שאני מתייצב מחר בצאלים.
כשהגעתי ליד מרדכי לא הבנתי בתחילה את הקונספט הזה שנקרא קיבוץ, פחדתי, אמרו לי שקיבוץ זה אינטימי. אמרתי לעצמי “בוא נזרום”… אחרי שבועיים בערך הבנתי איפה אני נמצא ואיזה אנשים יש פה , עם איזה כוחות נפשיים עצומים. פגשנו פה משפחות שאירחו אותנו בימי שישי לארוחת שבת. לא משפחה אחת אלא כמה משפחות , הזמינו אותנו לאירועים משפחתיים כמו ימי הולדת וערבי פיצה. אנשים נחמדים בצורה בלתי רגילה. לי השתחחרו כל הסטיגמות לגבי קיבוץ. כל העולם הוא סטיגמה אחת גדולה.
פגשנו פה אנשים מדהימים. לפני כמה ימים הייתי בש”ג וראיתי משפחה שחוזרת עם משאית , אוטו ועגלה נגררת , אמרתי לעצמי : “אם בשביל זה אני פה- עשיתי את העבודה” אנחנו רואים את הילדים משחקים, פה לידנו, במהלך היום מאושרים ובטוחים( היום ביטחון היא מילה קצת גסה) לי ולחברי זה עושה טוב על הנשמה. מרגיש לי שזה היה חשוב שנגיע לפה.
יש לנו כמובן הרבה קשיים מול הצבא ,מאחורי הקלעים שאתם לא מודעים להם ואנחנו עדיין מתמודדים עם הקשיים בדרכים שאנחנו יודעים להתמודד איתם. מנסים ל”הילחם” שהצבא יבין את המשמעות שלנו פה.
השהות שלנו פה היא באמת באה על חשבון דברים אחרים בבית אבל המטרה הרבה יותר חשובה כרגע. לתת לילדוד’ס את הביטחון . כשהגעתי לפה לא ראיתי את הילדים לבדם , תמיד הם היו מלווים במבוגרים . היום רואים את השינוי, ההורים “התחילו לשחרר את החבל” , כמובן במידת האפשר.
כשאני הולך לישון בלילה אני מרגיש טוב עם עצמי.
יש פה בקהילה אנשים מדהים עם נתינה כל כך גדולה וזה ה”דרייב” שלנו קדימה.
אנחנו פוגשים אנשים בחדר האוכל שניגשים לומר לנו תודה ושנדע שהבת ,בן והנכד שלהם חזרו בזכותנו.
זה כיף לשמוע וממלא הגאווה.
התחברנו פה להרבה אנשים גם ברמה האישית, חברתית , כיתת כוננות , מיכה הרבש”צ שעושה עבודה נהדרת וגם חן הסגן שלו. המון אנשים טובים סביבם וסביבנו.
אני חושב שיד מרדכי נמצא במקום טוב, אנחנו רוצים להגיע ל100% נוכחות בישובים. זאת המטרה הכי חשובה שנעצתי ואז אהיה שקט. אנשים פה עברו טלטלה רגשית ופיזית מטורפת ולצערי זה קרה , הצבא נכשל ואנחנו פה כדי “לשים פלסטר” על הפצע הזה. זה תהליך ארוך שיקח שנים לצערי.
שם: יוסף מלכי
קצת על עצמי: נולדתי בחולון , נשוי להדר ויש לנו ארבעה ילדים . בת גדולה בת 16 (בדיוק קיבלה השבוע צו ראשון), יהודה אור בן 12, מיכל חנה בת 11 ונעמי שירה הקטנה ” סגרה את החבילה”.
היינו חילונים ,חזרנו בתשובה ועכשיו אנחנו בעלי תשובה כבר 16 שנה. שירות צבאי מלא , לוחם נח”ל (מ”כ , סמל ורס”פ) אחרי פציעה עברתי לבסיס אימונים של טירונים בניצנים, נח”ל. הטירונות הראשונה בנים ובנות .הייתי בסגל שהעביר אותה.
עשיתי את הטירונות הראשונה של החרדים (נח”ל חרדי בפיקוד הנח”ל). אני מרגיש שעשיתי דברים מעניינים בצבא. אח”כ טיול לדרום אמריקה .
באזרחות: בתעסוקתי עד לא מזמן עסקתי בחקלאות, למשפחה שלי יש חווה חקלאית שמגדלת זיתים לשמן . מהשמן מייצרים סבונים, סבון “ירדן” שמייצא לכ10 מקומות בעולם. כמו שאומרים , חקלאות במיטבה.
לפני כשלוש שנים עשיתי החלטה להתחיל ללמוד ומאז אני יושב ולומד גמרא כמו שצריך.
זמן המלחמה: ב7/10 , שאנחנו קוראים לזאת שמחת תורה, פתחנו את היום ב6.30 בבוקר בטילים לאזור תל אביב , חולון וחשבו הנה תיכף זה יגמר, אולם כאשר זה חזר על עצמו הבנו שזה משהו שונה. בצאת החג שמענו חדשות לראשונה והנבנו שיש בעיה. מיד לקחתי את הקיטבג שלי עם כל הציוד שנמצא בארון הנסתר.
אשתי שאלה : מה אני עושה? אמרתי : יש מלחמה ויוצאים להגן על הבית.
יורדים דרומה, בצומת אשקלון , הדרך סגורה, עוצרים אותי ולא נותנים לי לעבור. ניסיתי להמשיך בדרכי דרך שדרות, החווה של אריק שרון. צעקתי וצרחתי שיתנו לי לעבור עד שאחת השוטרות תפסה אותי ואמרה לי ” חבוב , האוגדה כבושה, אין אוגדה ואין רעים , שכח מזה . עשיתי חישוב מחודש וחזרתי בשתיים לפנות בוקר לחולון ורואה את החבר’ה בשכונה שמבינים שיכולה להיות תקיפה מכיוון יפו ולוד . התחלנו בשמירה על השכונה. בזמן זה בנוסף התחלנו להבין מחברים שיש מחסור חמור בציוד ולכן יצאנו לנסיעות לוגיסטיות שלאוהלים ושקי שינה וכו’. אני את הקיטבג שלי עם בגדי מידות גדולות העברתי לחייל שנחת מקוסטה ריקה לגולן , פשוט הבנתי שאני לא אתגייס יותר. הדברים התגלגלו להם וגייסו אותנו לכיתת כוננות . 64 ימים הסתובבנו בעיר עם ג’יפים , חמש משמרות , לשמור על הביטחון והבטיחות. טילים נפלו ללא הרף.
לאחר 64 יום אמרו לנו שאין יותר צורך בכיתת כוננות בחולון וחיפשנו מה לעשות. המשכנו עם החמ”לים שמספקים מזון ותצרוכת לחיילים וקיבלנו אות הוקרה מראשי ערים בסביבה . אז נפתח לנו הפתח לכוח אבשלום דרך חבר שהתגייס לכוח בבארי ו”הדליק” את כל כיתת הכוננות של חולון.
מהבית: אני מגיע מבית תורני בית של נתינה . יהודי מאמין שהוא לא במרכז אלא עם ישראל , תורת ישראל וארץ ישראל והוא בסה”כ בורג קטן בשליחות גדולה.
אמי הייתה ילידת קיבוץ חניתה ואבי הוא דור 16 בארץ. סבא רבה שלו הגיע מלוברני באיטליה ב1620 והתיישבו בכפר יסיף.
אני מאד מכבד חילונים כי אני בא מבית חילוני ואני מאד מכבד דתיים כי זו הדרך בה בחרתי.
אני נמצא פה גם בשליחות, בהרבה שיחות עם אנשים מהקיבוץ ומציג הרבה את הצד האחר. אני שואל את הצעירים שאלות מאד פשוטות ואין להם תשובות. הדור היום מאד מבולבל.
סיפור מהשער: יש חבר’ה נחמדים, חבר’ה מעניינים , יש חבר’ה רציניים שעושים כל טוב בשביל החיילים. כל הזמן באים ומפנקים אותנו בעוד אוכל ושתיה.
מציע לגייס את חנה מורג לשער. ערב אחד היא הגיעה וסגרה את הש”ג והחליטה שכל העוברים צריכים להגיע להרצאה של הרב בפיטנגו.
גם איציק על הטוסטוס והחיוך שלו.
יש אנשים מדהימים בקיבוץ.
שם: אלדד בן 52
מהרצליה אב לשלושה בנים , בן חייל , 18 ו 16.
אני נמצא כאן כבר כשלושה שבועות. באתי לתת את חלקי , להתנדב לתת את מה שאפשר ולתרום לתחושת הביטחון. ההתנדבות בכוח אבשלום הייתה בתחילה קשה , היה קשה עם הפרנסה ולמצוא את הזמן. עכשיו זה בסדר.
אני מרגיש סימביוזה בין החבר’ה ששומרים פה לבין החברי קיבוץ.
ערב שישי אחד התארחנו בחדר האוכל בארוחת שישי . אנשים ניגשו להודות לנו . זה היה מדהים. אני כל יום רואה זאת בשער, אני רואה זאת בהתכתבות כשמשאירים לנו מכתבים וברכות. ילדים וילדות וחברי קיבוץ שמביאים לנו עוגות ושאר פינוקים בצרוף מכתב.
מאד נחמד לתת ולקבל פידבקים כאלו.
אני בדעותיי שונה מהרבה קיבוצניקים אבל באתי לתת את תרומתי. בשביל זה יש יום אחד של בחירות שבו שמים פתק בקלפי. צריך לשים את המחלוקות בצד.
כשהתחילה המלחמה פה כולם רצו בלי לחשוב יותר מדי , לא שמאל ולא ימין.
מה שרואים פה זה דבר מדהים, מרומם את הרוח.
באזרחות: עצמאי בתחום חללי פנים , מערכות מיזוג אוויר ולוחות בקרה. בגדול בתחום הבית, שיפוצים ופרגולות. פעם הייתי בתחום המזון . ניהלתי כ120 עובדים אבל לצערי הקורונה שיבשה את הכל והייתי צריך לעשות שינוי כיוון על מנת לפרנס את משפחתי.
היו רגעים טובים וקצת פחות טובים אבל בגדול החיים יפים ואני איש של ים וספורט. איש של אנשים ובמיוחד טובים.
מהשער: יש לי פה מלא רגעים קטנים ויפים שמחממים את הלב. אני רואה את לב האנשים . אחד מגיע עם קרטון של תפוחי אדה ואחד עם קרטון של אבוקדו מהמטע.
איציק כל הזמן יוצא ומתעניין בשלומנו בחיוך רחב על הפנים.
בדיוק בזמן בו ערכנו את הראיונות נפגשנו במקרה עם יוני שהגיע לאמן את כוח אבשלום.
שם: יוני
קצת על עצמי: בחור מהמגזר החרדי מקרית מלאכי.
אני עובד במתקן שמאמן את הצבא , משרד הביטחון ועוד גופים ממלכתיים, זאת עבודתי בשגרה.
אני מילואימניק של יחידה של חייל אוויר.
מה7/10 במילואים לסרוגין. לומד טיסה מסחרית.
אני וצוות מדריכים מעבירים אימוני תפעול נשק יותר מתקדמת ולחימה בשטח בנוי , פנים וחוץ.
אנו חייבים להיות מוכנים לתרחישים שחווינו ונקווה שלא נחווה יותר.
לוחמי כוח אבשלום עוברים אימונים בערך פעמים או שלוש בשבוע.
המילואימניקים של צוות כוח אבשלום מאד רתומים למשימות ,הלוחמים רואים את ההשפעה על התושבים ועל הקניית בטחון השקט וההגנה.
על עצמי – נעים להכיר, שמי רוית קראדי, גרה בנתיבות, נשואה ואמא לשלוש בנות בגילאים 15,11,8
בעלת תואר ראשון בניהול משאבי אנוש, תעודת הוראה ותואר שני במנהל ומדיניות חינוך.
בעשור האחרון אני עוסקת בחינוך בכלל וניהול לגיל הרך בפרט. ניהלתי מעון יום כ 7 שנים, מעון המפוקח על ידי משרד החינוך לגילאי לידה עד 3. המעון מנה כ 80 ילדים.
בשנה האחרונה ניהלתי את המערכת לגיל הרך בקיבוץ כפר עזה, שם הכרתי מקרוב את החינוך הקיבוצי ויתרונותיו הרבים.
זיכרון ילדות- הפכתי לדודה בגיל מאוד צעיר ותמיד אהבתי לטפל באחיינים הקטנים שלי ולהיות לכולם לעזר בשעת הצורך. אני מאוד חברתית וקומוניקטיבית ותמיד הייתי מוקפת בהרבה חברים ובתור ילדה ביליתי את שעות אחה”צ בפעילויות מחוץ לבית.
דוגמא שממחישה את תפיסת התפקיד מניסיון העבר- לעניות דעתי הצלחת מערכת גיל רך תלויה ברובה בצוות המחנכות ולכן צריך להשקיע בו משאבים, כשטוב לצוות והן מגיעות לעבודה עם חיוך טוב גם לילדים. במעון שניהלתי בנתיבות חיברתי את הצוות למשפחה אוהבת ומלוכדת, זה לא היה פשוט אבל עם המון סבלנות והשקעה זה הצליח. המעון נבחר להיות “פרזנטור” של משרד החינוך כאשר אחד הפרמטרים לבחירתו היה יציבות ומחויבות הצוות למען הילדים והאחת למען השנייה. גם בכניסתי לתפקיד בקיבוץ כפר עזה זוהי הייתה אחת ממטרות העל שלי.
התפקיד ביד מרדכי- אני מביאה איתי הרבה ניסיון בגיל הרך ולפני הכל ארצה לוודא שהמערכת עומדת בכל דרישות הבטיחות וההדרכה על פי התקנים והסטנדרטים.
בנוסף, ארצה שהמערכת תספק להורים איכות חינוכית ואקלים גן מיטבי, ארצה ליצור שיתופי פעולה עם הקהילה בענפים שונים, שיתופי פעולה עם הורים, ליזום הכשרות לצוותים הן מבחינת בטיחות והן מבחינה פדגוגית, קיום ערבי הורים והדרכות הורים לפי קבוצות גיל בנושאים שונים ורלוונטיים.
כמובן שהמפתח להצלחה הוא הצוות כפי שציינתי קודם ולכן אשקיע בחיבור אליהן וחיבור האחת לשנייה, ערבי גיבוש והעצמה של כל אחת בפני עצמה ויחד כצוות.
פנייה לקהילה – כבוד האדם וביטחונם של הילדים הם נר לרגליי. אני מאמינה שבאמצעות הצבת מטרות, סבלנות ומחויבות ניתן להגיע לתוצאות טובות. מאוד אשמח כי הורי הקהילה יירתמו לתהליך ויעזרו לי להיקלט בצורה מיטבית ולהבין את הסוגיות הייחודיות המאפיינות את הקילה/ ילדים. כמו כן אשמח ללמוד מהקהילה מה היה טוב עד כה, מה רצוי לשמר ועל מה כדאי לעבוד ולשפר.
לאורך הדורות היה אזור עזה מחוץ לגוש ההתיישבות העיקרי. בתקופת המקרא נחשב לשטח שמחוץ לשטח התנחלות של בני ישראל. במאה ה- 4 וה- 5 היה בעיר עזה ישוב יהודי מבוסס. בעיר עצמה היה רצף של יישוב יהודי מאז המאה ה- 14 עד מלחמת העולם הראשונה. במאה ה- 14 מוזכר בעזה רחוב היהודים ובסמוך לו רובע השומרונים. במאה ה- 17 הפכה למרכז התנועה המשיחית השבתאית.
במאה ה- 18 עבר מרכז החשיבות והפעילות צפונה ומערבה והתמקד ברצועת החוף בין חיפה לעכו. במאה ה- 19 התרכזה הפעילות בנמלי חיפה ויפו. גם נמל עזה התפתח אולם לא כמו יפו וחיפה.
עזה היית ונשארה תחנת דרכים חשובה: מצפון וממזרח הגיעו אליה הדרכים מיפו, רמלה, ירושלים וחברון וממנה יצאה הדרך הראשית למצרים.
בשנת 1,800 חיו בעזה 8000 איש בעוד שביפו חיו 1,250 איש. בשנת 1922 חיו בעזה 17,500 איש בעוד שביפו חיו כבר 47,770 איש.
במהלך המאה ה- 19 שררה התנגדות בריטית ומצרית לכוונות התיישבות יהודית באזור שמדרום לעזה, בעיקר באזור אל-עריש.
במהלך מלחמת העולם השנייה עברה תהליך גידול מואץ בעיקר בעקבות בניית מחנות הצבא הבריטיים ברחבי הרצועה. בשנת 1947 היו בעיר כ- 38,000 תושבים וגם אוכלוסיית הרצועה הכפילה את עצמה ל- 85,930 איש.
חברי יד מרדכי הקימו מטבח להאכלת פועלים יהודים שהועסקו באחד מהמחנות הבריטים שברצועה.
חשיבותו של מישור פלשת בעיני מעצבי מדיניות ההתיישבות היהודית נבעה מהיות האזור (בית חנון- גבר עם- ניר עם) מקור מים להתיישבות בנגב ממנו יוזרמו בצינורות לדרום מערב ולדרום מזרח.
על פי תכנית החלוקה של האו”ם מנובמבר 1947 נותר מישור החוף הדרומי מאזור אשדוד ועד רפיח בתחום המדינה הערבית. הרצועה הערבית לפי התכנית כללה עשרות כפרים ערביים וביניהם 3 ישובים יהודיים בלבד: ניצנים, יד מרדכי וכפר דרום.
מטרת ההתיישבות היהודית בנגב מבחינת בן גוריון באופן כללי בראשית המאה ה- 20 היה החתירה לכיוון אילת. בצפון הוא הטיל את יהבו על חיזוק מישור החוף הצפוני עד חיפה.
אזור עזה היווה קרש קפיצה נוח כבר משחר ההיסטוריה לכוחות שהגיעו ממצרים לצפון. הצבא המצרי בתש”ח נכנס לרצועה עוד בטרם פקיעת המנדט הבריטי. הוא נותר בה עד סיום הסכמי שביתת הנשק ולאחריהם.
עידוד תושבי כפרי הדרום לפנות את הכפרים ע”י צבא המצרי: מפקדי הצבא המצרי נהגו לפנות לשייכים הערבים ולראשי הכפרים שיתפנו לקראת הפעילות הצבאית שלהם נגד היישובים היהודים הסמוכים. מעבר לכך, מנהיגי היישוב הערבי עודדו את תושבי הכפרים לעזבם ולחזור אליהם לאחר כיבוש היישובים היהודים הסמוכים. כך למשל נהג רשאד א-שאווה שהיה אחד מעשירי הרצועה וראש העיר ב- 1948 . הוא פשוט הנחה ועודד את ערביי הדרום לנטוש את כפריהם ורכושם ולברוח לרצועה.[1] לצבא המצרי היה נוהג במהלך המלחמה: בכל כפר ערבי שתכננו להתמקם כדי ליצור בסיס לתקיפות הכוחות והישובים היהודים- הוא נתן הוראה לתושבים לפנות אותו תוך מתן הבטחות שעם סיום הקרבות וניצחונו הם יוכלו לשוב לכפרים שלהם ולשלול שלל בישובים היהודיים המובסים. כך היה למשל בכפר דיר- סניד שמדרום ליד מרדכי ממנו התבצעו תקיפות הקיבוץ ובכפר בית עפה שממזרח לנגבה.[2]
חלק גדול מתושבי יפו שברחו ממנה נעו דרומה לרצועת עזה מתוך תחושה של אזור בטוח עבורם. במסגרת תכנית ד’ של ההגנה נמסר ליחידות הפלמ”ח בדרום שיש לגרש את כל תושבי הכפרים שלוקחים חלק בפעולות טרור. כך גורשו למשל תושבי הכפר סומסום שהוברחו למג’דל (אשקלון).[3] כ- 50 מתושבי הכפר חממה שהיה מצפון למג’דל, ברחו והצטרפו לתושביה. רוב רובם של 12.000 תושביה של מג’דל ברחו עם נסיגת הצבא המצרי לצפון הרצועה. בעיר נותרו כ – 2000 תושבים שגם הם פונו מאוחר יותר ע”י צה”ל לצפון הרצועה. את נסיגת הצבא המצרי ממג’דל ליווה גדוד 55 של גבעתי. ב- 30 באוקטובר 1948 התקבלו במפקדת גבעתי דיווחים על תנועה מוגברת של אזרחים שנעו ממג’דל דרומה בעקבות התפנות הצבא המצרי.[4] מפקד פלוגה בגדוד 55 של גבעתי (מרדכי בר-און) סיפר שכאשר הם עברו בצעידה ליד הכפר ברברה, מצאו אותו כבר ריק מתושביו. כאשר המשיכו והתקדמו דרומה ועלו על הרכס הבא, ראו מרחוק על הדיונות שמדרום ליד מרדכי אלפי פליטים שנטשו את הכפרים שבסביבה שנראו כמו אלפי נמלים שחורות על רקע הדיונות הצהובות.[5]
כיס פלוגה- מאוחר יותר כאשר נחתם חוזה הפסקת האש ופינוי כיס פלוג’ה, התפנו כל הכוחות המצריים למצריים דרך רצועת עזה. גם תושבי העיירה עצמה התפנו במשאיות לרצועה.
שימור שמות הכפרים – במחנות הפליטים שבצפון הרצועה נתנו התושבים שמות לרחובות על שמות הכפרים מהם הם ברחו כמו למשל במחנה ג’בליה היו רחובות כמו הוג’, מסמיה, ברייר, דיר יאסין, ברברה, חירביה וכן של ערים כמו מג’דל, צפת, באסאן (בית שאן הערבית), חיפה, יבנה, טבריה ועוד. ידוע על משפחות ממג’דל שהתיישבו בבית חנון.[6]
עיצוב גבולות רצועת עזה– כאשר החלו המגעים להסכמי שביתת הנשק (1949), נשלח ירוחם כהן כנציג להתווית גבולות הרצועה. (ירוחם כהן שימש במהלך המלחמה כקצין מודיעין של פיקוד דרום). ירוחם קיבל מידע ממהנדס המים בלאס שקיים מאגר מים תת-קרקעי עשיר וחשוב מתחת לדיונות הצפוניות של עזה ואזור שפך ואדי שקמה. קו הגבול של הכוחות הישראלים הצפוני אז, היה על תוואי ואדי שקמה. הוא הציע לנציג המצרי להזיז את קו הגבול הצפוני של הרצועה מהוואדי דרומה כ- 2 ק”מ על מנת לכלול בתחום ישראל את האזור הזה. המצרים הסכימו עם בקשה לפיצוי בשטח כלשהו. מהפינה הצפון מזרחית של הרצועה עבר הגבול במקביל לכביש הראשי ובמרחק של כ- 3 ק”מ ממנו. בחלק הדרומי של הרצועה ניתן להבחין בהרחבת הרצועה. (עבסאן שמול חאן יונס). זה השטח שניתן למצרים בתמורה.
[1] יצחק פונדק, חמש משימות, 2000 ע’ 316,
[2] עודד נגבי, עדות למחבר. 2013
[3] מורדוך (מרדכי סגל, פלמ”ח), עדות למחבר, 2003.
[4] מרדכי בר-און, גבעתי כמו כולם, 2009. ע’ 180
[5] מרדכי בר-און, גבעתי כמו כולם, קורות גדוד 55 במלחמת העצמאות, 2009, ע’ 182.
[6] יהודה שחור, עדות למחבר 2010.
יצירה מקומית
יש ילדים / עדי כשר
יש אמהות שכולות
שרגליהן קרסו
זעקתן סדקה קירות
בלילה הן מדברות לעצמן
ממררות
בבכי קורע לב
יש אבות שכולים
שמחבקים תמונת פספורט
ממלמלים קדיש ברעד
ונרדמים בישיבה מול המסך המרצד
זיכרונות ילדות רחוקים
יש אלמנות
שאוחזות זיכרונות
דומעות לתוך סיר דגים
חושפות לרגע חתיכות של אור
וכוח
בשביל הילדים
יש אלמנים
ששומרים בין הסדינים
על ריח שיערה
ומחפשים תשובה לבת
שרוצה את אימא
גם הם הרי רוצים.
יש ילדים יתומים.
יש ילדים יתומים.
(השיר נכתב לאחר ביקור בשבעה של ארנון זמורה ז”ל.)
ש. מ. ר. – שימורים, מיצים, ריבות
כשהקבוץ שכן ב”מצפה הים” בנתניה בשנים 1936-1943, כמה מחבריו עבדו בבית חרושת לשימורי- ירקות ודגים. שם הם למדו לכבוש ולהחמיץ ירקות ובעיקר מלפפונים.
אחרי 7 שנים במושבה נתניה, כשעלו להתיישבות במקום הנוכחי, החליטו החברים להקים בית חרושת לשימורים. אבל לפני שהתחילו לעסוק בשימור ירקות ופירות, סיפק המפעל תפוחי אדמה מטוגנים – צ’יפס – לחיילים הבריטים ששכנו סמוך לקבוץ.
מיד לאחר המלחמה, הוקם מבנה חדש לבית החרושת ובמשך 12 שנים הוא ייצר שימורים מפרות וירקות רבים: כל סוגי ההדרים שעובדו למיצים ופלחים, כרוב, שעועית במיץ עגבניות, מלפפונים, אפונה, ריבות ממגוון פירות ועוד, ועוד.
בשנת 1965 נמכר המפעל ליזמים פרטיים כי הקבוץ חרת על דגלו את סיסמת העבודה העצמית. מכיוון שלא רצו להעסיק פועלים שכירים, העדיפו החברים להיפרד מהמפעל ולהתמסר לענפים בהם היו רק ידים עובדות מקומיות.
למה נזכרתי ב ש.מ.ר דווקא בימים אלו?
מוזיאון “קבוץ של פעם”, שופץ לאחרונה ועבר “מתיחת פנים”. אחרי שסודרו מחדש החפצים על ידי איל ראובני וצוות המוזיאון, התבקשתי לכתוב שלטים חדשים שיספרו את הסיפור של הקבוץ בשנותיו הראשונות. אחד השלטים מוקדש לפינה בה מוצגים חפצים הקשורים לבית החרושת ש.מ.ר. כדי לכתוב את השלט, החלטתי להיעזר בחומרים שנמצאים בארכיון. בתוך שפע הניירת שנמצאת בארבעה מיכלים גדושים, נתקלתי בקטעי עיתונות מסוף שנות ה60 ותחילת שנות ה 70 של המאה שעברה. בשנים אלו בית החרושת כבר לא היה שייך לנו אחרי שנמכר לחברה אחרת. וגם מצאתי קשר בין בית החרושת לבין (כמה מפתיע ) – העיר עזה.
אם מעניין אותכם לדעת למה נמכר בית החרושת 12 שנים אחרי שהוקם והאם עבר לרצועת עזה, הנה לפניכם שני קטעי עיתונות שימחישו מה עבר על בית החרושת לאחר שהקבוץ החליט לוותר עליו ולמוכרו:
מעריב, נובמבר 1966: “בזכות היוזמה הפרטית”
מפעל השימורים “שמר” בקבוץ יד מרדכי, שנמכר אשתקד לשלושה משקיעים פרטיים מתל אביב, משווק את תוצרתו בהצלחה רבה ל… נאט”ו באזור הים התיכון. מפעל זה שהוקם על ידי קבוץ השומר הצעיר לפני מספר שנים, לא עלה יפה כי המשק התנגש בבעיית העסקת פועלים שכירים מאשקלון. לכן החליט הקבוץ להעביר את מפעל השימורים לידיים פרטיות, כדי להסיר מעליו את כתם העבודה השכירה.
שלושה שותפים ממרכז הארץ רכשו את זכויות הפעלת המפעל לשנה והחלו להגביר את ייצור השימורים והעסקת 100 פועלים שכירים מאשקלון. בהיותם בעלי קשרים בשוקי חוץ, מצליחים בעלי “שמר” לשווק את תוצרתם בהצלחה מלאה.
עם העברת בית החרושת לשימורים לקבוצת סיטונאים ומשקיעים פרטיים מענף שימורי המזון, מתפנה כוח עבודה במשק. הוא ינוצל להקמת ענף חדש: גידול פרחי נוי לייצוא. השנה ישקיע קבוץ יד מרדכי 100 אלף ל”י בהקמת ענף זה.
קטע מעיתון – 11.8.1971 – מפעל השימורים “שמר”, יימכר ויועבר לרצועה.
מפעל השימורים “שמר” שפשט את הרגל, יימכר לקבוצת עשירים מעזה ויועבר לרצועה בתנאי ששלטונות המימשל הצבאי ברצועה יאשרו את העברתו לאיזור זה. זאת אישר ביום ב’ בית המשפט המחוזי בתל אביב.
תמורת המפעל עומדת קבוצה של הרוכשים (העזתים) המיוצגת על ידי אחמד שוראב, לשלם סכום של חצי מיליון ל”י. זה הסכום הגבוה ביותר שהוצע עבור המפעל על ידי קונה כלשהו. מפרק המפעל, עו”ד חיים גושן, פנה לבית המשפט והודיע כי שלושה רוכשים הציעו לקנות את מפעל השימורים- “שמר”. המפעל עובד עכשיו אחרי שהמפרק שילם שכר לעובדים, חלקם מישראל וחלקם מהרצועה וכן קיבל עבודות לעיבוד ולשמר פרי הדר. כאמור אישר בית המשפט את הסכם המכירה. קבוצת אחמד שוראב חוייבה לשלם מיד 75אלף ל”י במזומן ואת יתר הסכום – עם העברת המפעל לרצועה.
כזכור, היה מפעל “שמר” שייך לקבוץ יד מרדכי ונמכר לחברת אריה מכנס ועודד צ’ופ. בתקופת ניהולם של השניים, נכנס המפעל לקשיים כספים ופרצו בו שביתות על רקע אי תשלום שכר לעובדים. ברקליס בנק ביקש מבית המשפט למנות כונס נכסים ומפרק למפעל.
המפרק החזיר למפעל את כושר עבודתו והשיג הסכם למכירתו. ביום ב’ הגיש קבוץ יד מרדכי תביעה לבית המשפט המחוזי בתל אביב בסכום של 50 אלף ל”י נגד אריה מכנס ועודד צ’ופ בגין חובות של המפעל. טרם הוגש כתב הגנה על תביעה חדשה זו.
עד כאן מהעיתונות.
האם המפעל נמכר בסופו של דבר לעזתים ועבר לרצועה, זאת לא הצלחתי לגלות….
לפני כשבועיים התקיימה אליפות שער-הנגב בשחמט, עם 10 בוגרים וארבעה נערים וילדים. באווירה ידידותית ומפרגנת, חילקנו פרסים כספיים לאלוף התחרות ושני סגניו וגביעים ומדליות לנערים וילדים. אציין ששני ילדים בני 10 השתתפו בכבוד בתחרות. אנו מתכננים לחדש את שיעורי שחמט לכל הגילאים, כמו את המפגשים למשחקים ידידותיים בינינו, עם תחילת שנת הלימודים בספטמבר. מתוכנן משחק סימולטאני מול רב-אמן בשחמט באזורנו וגם אליפות חוף אשקלון בשחמט בסוכות.
מילים טובות
ברכות
