בין שתי גבעות

עלון יד מרדכי מס' 217

כ"ה באב תשפ"ד | 29 באוגוסט 2024

עורכת ראשית: ליאור רייזל

עיצוב גרפי: דור מצאפי

צילומים: צפריר ניר
עלון 217

דבר העורכת - ליאור רייזל

עוד מעט שנה מאז הטבח, שנה שבה המלחמה נמשכת, הצפון בוער תחת מטחי טילים וכתב”מים ההולכים ומתרחבים לגולן ולגליל. וגם פה, בדרום, עדיין נשמעים הדי הלחימה בעזה. הצבא, מאז מבצע ארנון, חילץ גופות חטופים והשבוע חילץ בחיים את קאיד פרחאן אלקאדי שנחטף ב 7/10 מבית האריזה שבקבוץ מגן. עסקה להחזרת החטופים עולה ויורדת מהפרק במשא ומתן מתמשך מורט עצבים ושובר לבבות בכל פעם מחדש.

ויש תקווה להחזרת כל החטופים והחטופות, לביטחון בגבולותינו, לחזרת תושבי הדרום והצפון לבתיהם, לחיים של עשייה ויצירה – שגשוג.

בבתי הספר נערכים לפתיחת שנת הלימודים עם סידורי אבטחה לטובת תחושת הביטחון של כולם.

328 ימי מלחמה.

108 חטופים עדיין בשבי החמאס.

 

בעלון הפעם: ראיון קצר שערכתי עם ראש המועצה איתמר רביבו לקראת פתיחת שנת הלימודים; ליאת ספוקויני בארי על קראמבל תפוחים והחיים; ורד בר סמך על הפינוי אז ועכשיו; אורן דגן עם טקסט לזכרו של יהונתן דויטש ז”ל שחילץ אותו מנחל עוז ב7.10; טלי רון נפרדת מתפקידה כרכזת הגיל הרך; משה סוקר עם עדכון מחוג שחמט ותמונת משחקים משנת 2012;  גדי רינת ז”ל- קורות חייו והספד שכתב בנו עידן.

תִּקְוָה. אמילי דיקינסון

לַתִּקוָה כַּנְפֵי נוֹצָה –

הִיא נָחָה בַּנְּשָׁמָה

וְשָׁרָה שִׁיר – לְלֹא מִלִּים –

אַף פַּעַם לֹא נִגְמַר.

מִתּוֹך הַסְּעָרוֹת – נִשְׁמַעַת

מַנְגִּינָה שְׁלֵוָה.

לַשָּׁוְא עוֹד מְנַסֶּה הַסַּעַר –

לִמְחֹק אֶת הַתִּקְוָה.

בְּהַר שֶׁל כְּפוֹר, בְּיָם סוֹעֵר

עָזַר לִי שִׁיר מֻכָּר –

וְהַתִּקְוָה עוֹד לֹֹא בִּקְּשָׁה

מִמֶנִי שׁוּם דָּבָר.

 

(מתוך “אמילי – מבחר שירים של אמילי דיקינסון”, תרגום: לאה נאור)

צילום: ליאור רייזל

 

כשהייתי קטנה לא אהבתי קראמבל תפוחים, בכלל לא אהבתי עוגות עם פירות, אהבתי רק את הקראמבל (הפירורים). יש טעמים שהם נרכשים ופתאום אתה מגיע לגיל מסוים וזה טעים לך. קצת כמו עם סודה, רק שאני עוד לא שם.

אז חזרה לקראמבל, קראמבל תפוחים כשמו כן הוא תפוחים שמפזרים עליהם סוכר וקינמון, מכינים תערובת של חמאה וקמח, (אני אוהבת מאד את הגרסה עם השקדים) מפזרים מעל משגרים לתנור ואחרי כחצי שעה- 40 דק זה פשוט פלא מה שקורה. אין דבר טעים כמו קראמבל שיוצא מהתנור. בלי מיקסר ובלי אביזרים מיוחדים, מצרכים בסיסיים, קערה, 2 ידיים, תבנית כלשהי ואתם מסודרים, אי אפשר לטעות, כל אחד יכול!

בעודי יושבת עם מזלג ואוכלת הישר מהתבנית את הקראמבל, חשבתי על תהליך ההכנה שלו. תהליך כל כך פשוט וסימבולי.

זה מתחיל בזה אני שמה לב שיש במקרר כל מיני פירות שעבר זמנם, לא רקובים חלילה, אבל כאלה שאיש לא יאכל. ואז נכנסת לי לראש המחשבה “אני צריכה להכין קראמבל”. למה זאת המחשבה הראשונה שעולה לי לראש אתם שואלים? שאלה מצוינת. אני, דור שלישי לשואה, גדלתי בבית שלא זורקים שום דבר לפח, הכל נכנס לקופסאות או מתמחזר למאכל אחר. כשהייתי ילדה לא הבנתי את תחושת הסיפוק ואפילו השמחה שביצירה הזו, שבמקום לזרוק משהו מכינים ממנו משהו חדש ולא רק שהוא אכיל, הוא טעים ברמות. מהרגע שהמחשבה של הכנת הקראמבל נכנסת לי לראש תוך יום או יומיים היא יוצאת לפועל.

זאת גם הזדמנות לעשות סדר במגירת הפירות. אני מוציאה את כל הפירות וממיינת, את מה שחייבים לזרוק אני זורקת, ברוב אני משתמשת וחלק שעדיין נחשקים חוזרים למקומם.

אז הפעם לקחתי 2 תפוחים, 2 אפרסקים, 2 שזיפים וקצת ענבים. חתכתי הכל לקוביות, פיזרתי מעל קצת סוכר חום וקינמון אפילו לא בקערה- ישר בתבנית. בקערה מערבבת בידיים כוס קמח לבן (אפשר להשתמש בכל קמח אחר שיש) , כוס שקדים גרוסים (לא חובה, אפשר עוד כוס קמח, אבל מבחינתי זה חובה) עוד קצת סוכר אני משתמשת בסוכר חום אפשר גם לבן, הכמות תלויה בכמות הפירות ובכמה אתם אוהבים מתוק, אני שמתי חצי כוס. חותכים גם את החמאה לקוביות קטנות ,מערבבים את הכל יחד לתערובת פירורית, מפזרים מעל הפירות והופ לתנור.

מה שיפה פה זה שאין חוקים לקראמבל, זה לא מתכון מדויק, אפשר להשתמש בכל סוג של קמח, כל סוכר, כל פרי, מה שיש בנמצא, הכל הולך, הכל יוצא טעים.

מתחילים להבין איך בעצם בעצם הקראמבל הזה הוא החיים?

אם נתייחס למגירת הפירות כמו הלב שלנו או כמו התודעה שלנו (כל אחד והשפה שלו) נסתכל ונבחר לראות את הדברים שהם “ככה ככה”, אלה שאנחנו לא ממש מרוצים מהם או שאנחנו לא כזה אוהבים בעצמנו.

 זה יכול להיות תחום בחיים שלנו שדרוש שיפור, תכונת אופי או הרגל. קודם כל זה עושה סדר כי באותו התהליך ממש אנחנו גם רואים את כל מה שכן טוב, את כל מה שאנחנו מרוצים ממנו בחיים, כמו במגירת הפירות כך במגירות הלב. ואז ננסה לחשוב איך אנחנו יכולים להפוך את זה למשהו שאנחנו כן אוהבים בעצמנו. איזה שינוי אנחנו יכולים לעשות עכשיו עם “הפירות הבינוניים האלה” שיוליד משהו חדש?

בעצם חכמת הקראמבל קצת כמו בשיר של עידן רייכל היא, לקחת את השאריות של החיים ולחיות את הרגע.

במיוחד בתקופה שכזו חוץ מההמלצה החמה שלי להכין אוכל מנחם, כזה שנותן תחושת שובע נעימה ומחבקת, כדאי גם לזכור לחיות את הרגע, לא אולי, לא כש…, לא אם… עכשיו. זה הזמן להסיר שכבות ששמנו על עצמנו, להסיר הגדרות, “אני כזה” או “אני לא כזה”. לא לצמצם את עצמנו, להיפך, להרחיב ולהתרחב. להרחיב את הלב ואת התודעה. אפשר להיות גם וגם וגם. יש מקום להכל ולכולם. יש שפע.

ובחיים כמו בקראמבל אין אמת אחת, אין מתכון מדויק, כל אחד יוצק לחייו חוויות שונות ומגוונות שיחד יוצרות את המשמעות שלו בחיים. לכן כדאי להתנסות בכל מיני תחומים, לתת לכל חלקי העצמי שלנו מקום, לגלות את עצמנו מחדש, לא לחשוב יותר מדי על מה יגידו או איך זה נראה. לקחת את כל החבילה שהיא אנחנו ולהנות ממנה. באמת. כמה שאפשר.

אסיים בציטוט של רבי נחמן מברסלב שאמר: “מי יגלה לאדם כי כל הדברים הגדולים העוצרים אותו מלהתקדם בחייו הם בעצם רק דמיון”.

בברכת בשורות טובות

ליאת.

 

בלילה שבין ה 18 ל 19 במאי  1948 פונו  הילדים מהקבוץ, כשהם מלווים רק ע”י המטפלות שלהם. רוב ההורים נשארו ביד מרדכי כדי להילחם בצבא המצרי שהחל במסע כיבושיו צפונה.

“קשה היה לקבוע לבו של מי כבד עליו יותר, האימהות שמסרו את ילדיהן למטפלות, או המטפלות שלקחו עליהן אחריות כה כבדה לחייהם של 92 מילדי הקבוץ.  – מה יעלה בגורלו של ילדי אם איהרג במקום זה? – חשבה בקול אחת האימהות כשמסרה את ילדה בן השנתיים למטפלת. – אני אאמץ אותו לי כבני לכל דבר – השיבה המטפלת בפשטות”.  (השמש שלא עמד דום, עמ’96).

” ישבתי בין הילדים שנמסרו להשגחתי והרהרתי כי מוטלת עלי החובה להיות אימם של חמישה תינוקות אלה. האחריות הכבדה שהוטלה על כתפי הפחידה אותי. ידעתי שאני חייבת למלא את מקום הוריהם ואולי לא רק לפרק הזמן של נסיעתנו בשיירה זו אלא לכל חייהם …” (השמש לא עמד דום עמ’ 98).

ב 7-8 באוקטובר 2023 פונתה אוכלוסיית הקבוץ אחר הטבח הנורא שנעשה בישובים הסמוכים לרצועת עזה. הפעם לא הופרדו הילדים מהוריהם. המשפחות עזבו ביחד. קודם יצאו המשפחות עם הילדים ולאחר מכן בני השכבה המבוגרת שעזבו את בתיהם בלב כבד ובחוסר רצון מוחלט. כולנו הבנו ש ה” ס ב ב, ” שונה מהסבבים הקודמים שחווינו במהלך 20 השנים האחרונות.

כמו לפני 76 שנים, גם במלחמה הנוכחית יצאנו עם מינימום ציוד וללא רכוש כלל. האמנו שכעבור כמה ימים “עת יעבור הזעם” נחזור איש, איש לביתו.

כשהגענו לבתי המלון שקלטו אותנו בסבר פנים יפות ומזמינות התחילו להרעיף עלינו מכל טוב הארץ ולמלא תוך זמן קצר את כל מחסורנו. אנשים פרטיים, מפעלים, אגודות למיניהן ובעצם כל עם ישראל, התגלו בשעתם היפה וברצונם העז לעזור למפונים שעזבו את ביתם בבהילות.

הפינוי ב 1948 היה שונה בתכלית. בשבועות הראשונים הטלטלו החברים והילדים בין מצפה הים בנתניה, קבוץ גן שמואל וקבוץ מעברות. היינו אז קהילה פצועה שאיבדה רבים מחבריה בקרבות. כ10 נשים הפכו לאלמנות ו 19 ילדים נשארו יתומים מאב.

הקבוץ שעזבנו נפגע קשות מהפגזות האויב וכל מה שנוצר ונבנה במשך 4 שנים, ירד לטמיון.

אשר לנדאו שהיה אז גזבר הקבוץ מתאר את התקופה הזאת כך: “התקופה- ימים ספורים אחרי הכרזת המדינה. המוסדות טרם הוקמו. אך כדי לפתור בעיות שהזמן יצר, הוקמה ועדה “לאוכלוסייה המפונה”, אשר שימשה כתובת לישובים המפונים. (מזכיר את מנהלת “תקומה” היום- ו.ב-ס). הועדה הוקמה ע”י לוי אשכול שהיה מנכ”ל משרד הבטחון  וטען שהמפונים זכאים להתייחסות כמו לחיילים ולכן אמורים לקבל את הציוד הדרוש להם. הועדה הייתה מורכבת מנציגי צהל, הסוכנות היהודית ואחרים אשר סיפקו מיטות, מזרנים, שמיכות, אוהלים וציוד אישי מינימלי. הם גם דאגו לתת לנו צריפים, ציוד חקלאי ואישורים לקצור שדות חיטה ודורה בכפרים ערבים נטושים”.

אבל כדי לקבל את הציוד הנדרש, צריך היה הקבוץ לנהל משאים ומתנים בעל פה ובכתב עם מוסדות ומשרדים על מנת שמה שהובטח להם אכן יקויים. כדי להמחיש את אשר התרחש מאחורי הקלעים בנושא זה, צרפתי כמה מכתבים מאותה תקופה:

  1. מכתב מרענן וויץ שהיה מזכיר המחלקה להתיישבות למחלקה לעינייני הערבים – 2.6.1948: ” בהתאם להחלטת הועדה לעינייני האוכלוסייה המפונה ושיקום המשקים, הנני פונה אליך בבקשה למסור לרשות באי כח של קבוץ יד מרדכי את החפצים כדלקמן: 70 קומפלטים הכוללים: מיטה, מזרון, שמיכה וכרית, סדין, ציפה וציפית. 70 קומפלטים של הלבשה למבוגרים הכוללים: גופיה ותחתונים, חולצות עבודה וחולצות שבת, מכנסי עבודה ומכנסי שבת, מגבת, ונעליים. 30 מיטות לילדים ואריג ל113 חליפות לילדים. (האם אפשר  להשוות עם ערימות הבגדים שמילאו את קומה 2 במלון רמדה?)
  1. מכתב מרענן וויץ מזכיר המחלקה להתיישבות לאדם בשם בובריצקי 7.7.1948
    “הננו מודיעים לך בזה כי הוחלט היום לאשר את העברת האוכלוסיה המפונה מיד מרדכי לעלי קאסם. הסכום שהוקצב להעברה זו, הוא כ 6000 לא”י ויחול על חשבון תקציב החרום (המוגדל) – בסעיף – סדור חברי משקים שפונו. התקציב הנ”ל מיועד בעיקר לשיכון חברי המשק במקום ובמקצת להתחלת ענפי משק כדי לעזור בפרנסת האנשים”.
  1. מכתב מהועדה לעינייני האוכלוסיה המפונה למחלקה לנכסי הערבים 13.7.1948
    כידוע לכם החליטה הועדה לעינייני האוכלוסיה המפונה, לשקם באופן זמני את חברי יד מרדכי בעלי קאסם. מקרן לנפגעים הצלחנו להקציב סכום כסף המספיק לשיכון בלבד. מאחר שלדעתנו יש לתת לחברי יד מרדכי לפתח משק לשם פרנסת החברים, הננו פונים אליכם בבקשה למסור לרשותם מרכוש האויב את הכלים המפורטים להלן: טרקטור אחד – קומביין אחד – מחרשה לטרקטור – מחרשת דיסקוס – מקצרה אחת – ואם אפשר גם מכונית משא.
  1. מכתב מאברהם הרצפלד – אבי ההתיישבות להנהלת בית חרושת “יכין”. 7.1948.
    גורלו המר של קבוץ יד מרדכי ידוע לכם. חברי הקבוץ המפונים הועברו בחלקם לגן שמואל ובחלקם למעברות. הפירוד הזה הכביד מאד על החברים. לפני שבועיים החליטה המחלקה להתיישבות של הסוכנות להעבירם למקום אחד – למשק עלי קאסם שעל יד רעננה. בגבול המשק הזה ישנן שתי חלקות השייכות לבית חרושת “יכין” והקבוץ רוצה לקבלן להקמת המחנה שלו. הוא יתחייב לפנות את החלקות האלה לפי דרישתכם הראשונה. הננו ממליצים מאד בפניכם על מסירת שתי החלקות האלה לקבוץ יד מרדכי ונהיה אחראים כלפיכם לקיום התחייבותו. אנו בטוחים, כי בהתחשב במצבו ובגורלו של קבוץ יד מרדכי, תיענו ברצון לבקשה זו.
  1. מכתב מיד מרדכי לאפוטרופוס של רכוש הנטוש 30.7.1948
    בקשר להעברתנו למשק עלי- קאסם, הננו מבקשים לאפשר לנו לרכוש את הציוד הראשוני למען התחלת שיקום משקנו שנהרס. אנו פונים אליכם בבקשה למסור לרשותנו את הציוד הזה מרכוש האויב: להקמת צריפי משק ראשונים: 500 פחים, 5 טון ברזל, 1 טון רשת ברזל, 30 מ”ק עץ משומש. להקמת בתי מלאכה: כלים ומכונות למסגריה, נגריה, סנדלריה, רצענייה.  ציוד לחצר ושירותים: 10 כדי חלב, כלי פרזול, אוהלים משומשים, 100 כסאות, 40 שולחנות, 40 ארונות, 2 מכונות תפירה.   ציוד לבית ספר: 30 מקומות ישיבה, 2 לוחות, 1 גלובוס, 1 מיקרוסקופ, 2 שולחנות מורים.
  1. מכתב מהמועצה לאספקה וייצור של ישובי העובדים העבריים בדרום, למזכירות יד מרדכי 15.8.1948
    הננו מביאים בזה לידיעתכם, כי העמדנו לרשותכם – במסגרת חלוקה מיוחדת לילדי הישובים המפונים,  את הכמויות דלהלן: 50 ק”ג סוכר, 50 קופסאות גבינה אוסטראלית, 72 קופסאות של חלב משומר, 73 קופסאות של ריבה אוסטראלית. . הכמויות הנ”ל באות כתוספת לחלוקת המצרכים הרגילה שהוזמנו בחודש יולי. נא לפנות למחלקת המכולת של המשביר המרכזי בכדי לקבל את המצרכים הנוספים.
  1. מכתב מקופת חולים מחוז השרון לקבוץ יד מרדכי 22.8.1948
    את עלייתכם לנקודת התיישבותכם החדשה, לאחר שנטשתם את יישובכם הפורה והמשגשג בנגב, אנו מלווים בתפילה ובברכות נאמנות להשתרשות מהירה במקומכם החדש. תזכו להיבנות מחדש ולחיות חיי עבודה ויצירה שקטים ושלווים ויהיה ביתכם החדש – בית קבע לעד, לכם ולבניכם אחריכם.
  1. מכתב ממרפאת יד מרדכי למרכז קופת חולים בתל אביב 7.9.1948
    זה כבר חודשיים נמצא קבוץ יד מרדכי במקומו החדש בעלי קאסם ע”י רעננה. במשך מספר שבועות ראשונים, חברי יד מרדכי מחוסרים כל עזרה רפואית. זה כבר שלושה שבועות שסודרה המרפאה במקום, אך עדיין סובלים אנו מחוסר תרופות וחומרי חבישה. על כן הנני פונה בבקשה לאשר את ההזמנה הראשונה על כל פרטיה ולבצע אותה מיד, למען לאפשר את התחלת עבודתי. אני מקווה כי תבינו למצבנו המיוחד.
  1. שבוע ימים אחרי שחרור יד מרדכי מידי המצרים, נשלח מכתב מהקבוץ למפקח על המזונות במחוז דרום 12.11.1948
    זה כבר 4 חודשים מאז קבוצנו התרכז בעלי קאסם שעל יד רעננה. כידוע לכם היה קבוצנו מחולק עד לזמן ההוא בשני משקים: גן שמואל ומעברות. כשעברנו לעלי קאסם לא היה ברשותנו שום מלאי מזון כי המלאי שלנו נשמד ביד מרדכי. קבוצנו מונה כיום 200 מבוגרים ו 115 ילדים. כעת הננו שוב מפולגים בשני מחנות. רוב מחברינו וילדינו נמצאים ע”י רעננה וחלק מחברינו עבר ליד מרדכי שבדרום לאחר שחרור הנקודה. מצבנו המיוחד כיום מחייב אותנו לדאוג למלאי של מזון עבור שתי הנקודות ולכן הננו פונים בבקשה לעזור לנו בהכנת מלאי מזונות בפיקוח כגון: שימורי בשר, דגים, חלב, סוכר , שמן וכד’. אנו תקווה כי תבינו לבקשתנו זאת ותשיבו לנו תשובה חיובית.

ב12 בדצמבר 1949, נמסרה חוות עלי קאסם לקבוץ געש לאחר שכל אוכלוסיית יד מרדכי חזרה לקיבוצה אותו נטשה לאחר חמש יממות של קרבות קשים עם המצרים במאי 1948.

מהמכתבים ניתן ללמוד שהמדינה שרק נולדה, ניסתה בכוחותיה הדלים  לטפל בצורה משביעת רצון בישובים שפונו במהלך מלחמת העצמאות.

האם התלבטו האם לחזור ליד מרדכי ההרוסה או להיבנות מחדש במקום חלופי, על כך בעלון הבא.

 

הפנים האנושיות הראשונות שראיתי בשבת השחורה ההיא, בנחל עוז,

היו הפנים של יהונתן.

יצאתי אחרי 18 שעות מהממ”ד והוא עמד מולי שם, בפתח הדלת,

רזה, ממושקף, עייף וצעיר כאילו ילד שהתחפש לחייל.

“היום בבוקר התעוררתי בבית שאן” הוא הסביר.

הבנתי שהקפיצו את הצוות שלו מעכשיו לעכשיו.

“כבר יש גדוד שלם בתוך הקיבוץ, בוא אתנו מתפנים”.

“תן לי 5 דקות לארוז” אני מבקש ומתחיל לדחוף את מעט הבגדים האקראיים שמצאתי, לתיק גב קטן,  לוקח סנדלי שורש ביד ויוצא מהדירה.

יהונתן מוביל אותי ועוד ארבע שכנים נוספים.

אין לנו מושג לאן הולכים אז פשוט, הולכים אחרי יהונתן.

הוא חזק וגיבור וילד, ממש ממש ילד. אבל אנחנו סומכים עליו ועל הצוות ועל הקארמה.

הם מעמיסים אותנו על האמרים ומשם לפינוי.

זהו, אנחנו עדיין בחיים ניצלנו.

אתמול יהונתן נרצח בפיגוע בבקעת הירדן.

הוא היה חזק וגיבור ומת צעיר מדי.

בפעם האחרונה שנפגשנו, לפני כמה חודשים, עוד הספקתי להגיד לו תודה על החילוץ ההוא

ולבקש סליחה כי חשבתי שהוא מחבל. סגירת מעגל, חצי נחמה.

יהונתן, אני לא יודע למה זה קרה, אבל בטח זה לא הגיע לך.

היית אמור להנות עכשיו מחיים של חייל משוחרר, לחיות את חייך ולספר לנכדים שלך,

איך נלחמת פעם בנחל עוז. זה כבר לא יקרה.

אבל לפחות תודה אחרונה שהיית שם ותודה שחילצת אותנו.

אה ועוד משהו, אם אתה כבר שם למעלה,

אז בחייאת יהונתן,

תשמור על העולם ילד,

כי אנחנו כבר לא מצליחים.

 

קהילה יקרה

סיום של תקופה ואכן  קשה להיפרד ,עוד יותר  לנוכח השנה האחרונה .

דרכנו נפגשו ביוני 2017 ,עברו חלפו להם שבע שנים  מתוכם שש שנות ניהול בפועל…

אלה היו שנים מרתקות ומאתגרות בהן המערכת גדלה התמקצעה ועברה שינויים לצד הקיבוץ הגדל ומתפתח. השבילים היו לי בית שני ופגשתי בהם חיוך ומילה טובה.

השנה האחרונה עקרה אותנו מבתינו ומחיינו שהכרנו כאנשים משפחות קיבוצים ומדינה, לפנינו הרבה אי וודאות ויחד עם זאת תקווה לחים חדשים.

הייתה זו  עבורי זכות גדולה  להיות חלק  מחייכם בחדרה, לעשות הכי טוב כדי לבנות שגרה שפויה וטובה  לילדינו ולכם ההורים, להיות  אוזן קשבת וסתם להגיד שלום במעלית, גם כשלא היה קל זה היה שווה כשראיתי את הילדים עסוקים ושמחים.

תודה לכן נשות צוות  מדהימות שהייתן איתי בימים וברגעים הלא פשוטים בחדרה ואח”כ בחזרה הביתה.

זה לא היה קורה בלעדיכן!!

האתגרים בחינוך נעשים מאתגרים עם הזמן, כולנו רואים ושומעים שהם כלל ארציים ומחייבים מאמצים ופתרונות יצירתיים, צוות מקצועי ויציב הוא הבסיס למערכת חינוך טובה וחשוב לשמור  על הגרעין הטוב והמסור  שקיים היום…

תודה מיוחדת לאיש מיוחד משהלה שלנו. בנית מקום קסום לילדים שלנו, עם אין סוף רעיונות ופרויקטים מעשירים ומלמדים שיהיו לעוד שנים קדימה. תודה שהיית עבורי  חבר טוב!

תודה לכל בעלי התפקידים ומרכזי הענפים שהיו עבורי ועבור המערכת לעזר לכל בקשה ושאלה.

לנטע וועדת חינוך על שותפות  לכל אורך הדרך.

תודה אחרונה לעומרי שהיה לצידי גם ברגעים המאתגרים ,יחד הרמנו מערכת לתפארת, תודה על הגיבוי.

תודה לכם הורים שנתתם בי אמון וסמכתם על שיקול הדעת שלי. זה לא ברור מאליו.

בהצלחה לרוית בתפקיד, אני בטוחה שהמערכת  תחזור לפרוח מחדש.

מאחלת לכם קהילה יקרה ימים טובים, שקטים, צמיחה ושגשוג .

 

בשורות טובות לכולנו

 

ביום שישי האחרון התקיימה תחרות שחמט לילדים ונוער אצלנו בדואון. היו 10 שחקנים, מגיל 6 עד 17, 2 מגיאה, מניר ישראל, בת הדר, ניצנים ואחת נציגת יד-מרדכי ענבר קליין, 2 מנגבה ו-2 ממושב שחר. 

לזכרו של גדי רינת

 

גדי רינת ז”ל –  1942 – 2024

גדי נולד ב-  3.4.1942  ברחובות, בן שני אחרי אחיו הגדול מיכה שנולד ב 1936. שני הוריו עלו לארץ ממניעים ציוניים. האם הייתה ילידת גרמניה והאב נולד בפולין.

אחרי חתונתם, הקימו ההורים חנות למוצרי עור שהייתה בתחילה בתוך הדירה הקטנה ואחר כך עברה למרכז העיר ברחוב הרצל. כשהאח הגדול – מיכה, היה בן 10, הוא נשלח להתחנך בקבוץ מזרע. גדי חלק את חדרו עם סבתו שטיפלה בו כי הוריו היו עסוקים מאד עם החנות.

עם קבלת השילומים מגרמניה, עברה המשפחה לבית גדול יותר ומרווח. וההורים של גדי שהיו סוציאליסטים בנשמה, החלו להתנהג כזעיר -בורגנים.

גדי למד בבית הספר של זרם העובדים. בכיתתו  היו 5 תלמידים בשומר הצעיר והשאר הלכו לצופים או לתנועה המאוחדת. זזה היה בתקופה של משפטי הראוה של מרדכי אורן ורבים אחרים. ההתנגדות לברית המועצות הייתה נחלת רבים והתאפיינה בשנאה לשמאל.   

בתקופת התיכון צורפו גדי וחבריו שהיו חניכי השומר הצעיר לגדוד “סער” ומשם הוליכה אותו דרכו לגרעין “רונן”.  מכיוון שגדי היה בין צעירי הגרעין, הפסיד את התקופה בה היה הגרעין בכרם שלום.

הוא הצטרף לגרעין כשחבריו היו בצבא בשלב של האימון המתקדם. בזמן שרותו במחנה 80 עבר קורס בגידול מטעים. לאחר שהשתחרר מהצבא ב 1963 הוא הגיע ליד מרדכי והשתלב מיד בענף המטעים.

גרעין “רונן” היה מאד משמעותי בקיבוץ. מהר מאד תפסו חבריו תפקידים מרכזיים בענפים ובחברה. גדי נבחר להיות מזכיר הח”צ. ובתוקף תפקידו זה,  היה נציג של הח”צ במזכירות הקיבוץ.

בשנת 1964 עבר הכשרה בקורס מרכזי משק ברופין. ב1965 כיהן כרכז ועדת עבודה, וב1966 בהיותו בן 26 בלבד, נבחר לתפקיד – מרכז המשק. הוא היה מרכז המשק הצעיר ביותר בתנועה הקיבוצית.

 בסוף שנת 1966 התחתן גדי עם בחירת ליבו – ניצה. שהייתה אז מורה של חברת נוער בזיקים

   בתור מרכז משק היה  מעורב במכירת מפעל “שמר” שהמשיך לפעול ביד מרדכי עד 1970 ושותף בהקמת “המפגש” ותחנת הדלק שלידו.

 כשסיים גדי את ריכוז המשק ב – 1971 ניהל את בית האריזה של הפרחים שהוקם ברפת הישנה ועסק בשיווק פרחים. אחר כך הצטרף למשה כרמי בחיפוש תעשייה לקיבוץ.

  אחרי מלחמת ששת הימים, עודדה התעשייה האווירית הקמת מפעלי אלקטרוניקה בקיבוצים. 4 חברים נשלחו ללמוד אלקטרוניקה בתעשייה האווירית, ביניהם גם גדי  שהיה שותף להקמת “אלדר”. באותו זמן  היה  גם מרכז ועדת תכנון שעסקה בהקמת  שכונת סנוביון. בפעם הראשונה בתנועה הקיבוצית הציעה המחלקה הטכנית לבנות בתים דו- משפחתיים במקום בתים של ארבע דירות הצמודות זו לזו.

 ב- 1977 אחרי ריכוז “אלדר” עבד גדי זמן קצר בשלחין ולאחריו גוייס לפעילות במחלקת הכלכלה של הקיבוץ הארצי. הוא עסק בליווי קיבוצים בעיקר בתחום הבינוי של מבני- ציבור ומבני מגורים.

בתחילת שנות ה80, כשהחל להיבנות אולם הספורט, לחם גדי שהאולם יוקם ליד חדר האוכל כדי שיהיה מקום פעיל ונגיש, ולא יעמוד כמו פיל לבן. הוא גם הוביל בתחום של גיוס כספים למבנה הזה.

בשנת 1981חזר גדי לקבוץ  מהפעילות בקיבוץ הארצי. הוא החל לעבוד בשלחין וקיווה שבזה תמו ימי הפעילות האתגריים שלו ושהוא יוכל לנוח תחת גפנו ותאנתו.   אבל עוד נכונו לו שנים רבות של עשייה.

 בשנת 1985 הציעו לי משער הנגב לנהל את יחידת המחשוב של שער הנגב. על אף שלא היה מומחה במחשבים, ניהל את יחידת המחשבים במשך 5 שנים. בעבודתו זו היה מעורב  בכל המפעלים של שער הנגב, והיה בקשר עם הקיבוצים.    ב- 1990 חזר ליד מרדכי ישר לתפקיד הגזבר. זו הייתה שנה של משבר כלכלי קשה.  התחילו לדבר אז על הסדר כספי עם הקיבוצים. ההסדר עצמו בוצע רק ב- 1995 בתקופתו של שמעון כורם כגזבר.

   בנובמבר 1995 נכנס גדי למוסד שקמה כמנהל אדמיניסטרטיבי ועד 2010 כיהן כמנהלן של “שקמה”.

בתקופת עבודתו שם, משרד החינוך רצה לסגור את “שקמה” ולצרף את תלמידיו לשער הנגב. גדי ניסה לשכנע את המועצה האזורית חוף אשקלון, להפוך את מוסד שקמה לבית ספר אזורי של המועצה. מה שהכריע בסופו של דבר, הייתה החלטת המדינה למגן את בתי הספר של עוטף עזה וביניהם בתי ספר “חופים” ו”שקמה” שנבנו מחדש כבתי ספר ממוגנים.

בגמר הפרויקט היה ברור שבית הספר עובר למועצה האזורית ומתוך כך היה ברור שהמועצה האזורית לא תוכל להעסיק עובדים מעל לגיל הפנסיה.  בגיל 67 אחר שנים של אין ספור תפקידים ושלל פעילויות רבות ומגוונות, הפך גדי לפנסיונר.

בראיון שערכה צלילה דגן עם גדי ב 2013 הוא אמר לה את הדברים הבאים:  

“מ- 2010 אני פנסיונר ונהנה מהחיים. רוכב על אופניים, עובד בגינה מתאמן בחדר כושר שהקמתי בממ”ד שלנו. עורך הרבה טיולים בארץ ובחו”ל, למדתי במכון אבשלום ואיתם אני מטייל הרבה. זה תחום שאני מאד אוהב. כל השנים אני מעורב בועדות הכלכליות של הקיבוץ וכן בתחום של שיוך וצמיחה. ליוויתי את תכנית האב של הקיבוץ וגם את תהליך הקמת השכונה החדשה.  היום אני חבר בצוות השיוך. הייתי בקשר טוב עם אופיר לבנה ויריב קלרמן שהתייעצו איתי הרבה.

   במשך השנים בנינו משפחה לתפארת. 4 ילדים , כל אחד פנינה. לשמחתנו הם חושבים כמונו מבחינת צורת חיים וגישה חברתית. בפועל הדס וקרן בונות בית ביד מרדכי. עידן בנה בית בחולדה. אורן נרשם להרחבה בניצנים. אנחנו שומרים על לכידות של המשפחה. יש קשרים נפלאים בין האחים.  יש לנו 9 נכדים ועוד היד נטויה. הקשר הוא סביב יד מרדכי. ההורים של ניצה ושלי קבורים ביד מרדכי לפי בקשתם. יש לנו נוהל שכל המשפחה מתכנסת פה פעמיים בשנה לאזכרות וזה תמיד מפגש של 30 – 40 איש. מאד נחמד ושמח.  זה תענוג בלתי רגיל.

   הגורם הדומיננטי והמוביל בכל זה הוא ניצה. וכל עוד שיש לנו בריאות טובה, אנחנו עושים את זה ברצון וממשיכים את המסורת הזו כמיטב יכולתנו”

 

אבא…

אתמול בערב עמדנו כולנו אמא האחים והנכדים הבוגרים מסביב מיטתך ונפרדנו ממך כאשר נשמת את נשימותיך האחרונות…

ידענו שזה מה שאתה רצית – עצמאי עד הרגע האחרון, בבית, ביחד איתנו, בנחת, בהשלמה מלאה וגם עם קצת הומור ציני.

את הפרידה ממך התחלנו לפני שש שנים כאשר איבחנו אצלך את מחלת הלוקמיה (סרטן דם).

למדנו והבננו ביחד את המשמעויות. המחקרים והרופאים דיברו על חודשים בודדים ועל העדר תרופה ואתה באופטימיות שכל כך מאפיינת אותך ובקבלה אין סופית אמרת מיד שאתה תתמודד, ונעשה ביחד את הכי טוב כדי להנות כמה שיותר ממה שיש ולסבול כמה שפחתו… 

נראית בריא וצעיר ביחס לגילך וקשה היה להעריך כיצד יראו השנים הבאות וכמה זמן הן ימשכו.

מיד קיבלת שתי החלטות – קנית אוטו פרטי בגיל 76 בפעם ראשונה בחיים, והפסקת לרכב על אופניים בשטח (אבל על אופני הכושר לא ויתרת)

באותם ימים רז חגגה 6 וזיו בדיוק חגגה יום הולדת 10. אני איבדתי את סבתא חווה בדיוק ביום הולדת 10 לפני 38 שנה.

אני זוכר אותי באוקטובר 2018 מהרהר כמה מעט אני זוכר מסבתא חווה. זיכרון עמום ותמונות בודדות. מנסה לחשוב מה הילדים שלי יזכרו ממך בעוד 40 שנה?

זה היה לפני שש שנים. כמה משמח שיכולנו להעביר ביחד את שש השנים המשמעותיות הלאה. כמה חוויות משותפות הרווחנו.

שש שנים בהם הדגשנו וחידדנו את כל אותם דברים שאהבת והיו חשובים לך. אותם דברים שהעברת לנו בטבעיות בלי להתאמץ לאורך השנים:

המעורבות בקהילה – תמיד היתה מעורב ומוביל בעיצוב עתיד הקיבוץ. מרכז משק, פעיל בתנועה הקיבוצית, גזבר, מנהל מפעל, ועדה כלכלית, צוות צמיחה דמוגרפית ועוד…
עד השבועות האחרונים עוד עסקת בעתיד המוזיאון (ניתאי עוד ממתין לפגישה). מעורב תורם ומשמעותי, כפי שהיתה תמיד, כפי שחינכת אותנו. אף פעם לא חיכיתה שאחרים יעשו בשבילך. תמיד דחפת וקידמת את מה שהיה שחשוב בעינך. תמיד עם ראיה חזונית וחשיבה סדורה, עצמאית ומקורית.

הבסיס הערכי העמוק – גדלת למשפחה סוציאליסטית, אבא שלך נעצר בפריז ב 1933 כיוון שהיה הפעיל שמאל לפני שעלה לישראל. ינקת ערכים של שוויון ושותפות, ציונות ואהבת הארץ, מהבית ברחובות ואחרי זה בתנועת השומר הצעיר והיתה גאה בכך. וכדרכך לא עצרת ברעיונות. הגעת לקיבוץ בגבול עזה כדי להגשים את אותם ערכים באופן העמוק ביותר, ופעלת במרץ במשך 6 עשורים כדי לממש אותם בקיבוץ ובתנועה ולהעביר אותם ואלינו הילדים והנכדים.
תמיד ישר כמו סרגל, נאמן לעצמך ולערכי הבסיס של שלטון החוק והמדינה הדמוקרטית היהודית בה אנחנו חיים. ואנחנו כל השבט, עושים ונעשה הכל בימים הקשים בהם אנו מצויים כדי להבטיח שנוכל להמשיך להתנהל לאורו של אות מצפן ערכי שהותרת לנו ולהבטיח גם לנכדים שלך ולנכדים שלנו מקום טוב ובטוח לחיות בו.

האופטימיות – האופטימיות שלך היא הסמל שלך. היא חזקה ובילתי ניתנת לערעור. האמנת שיהיה טוב ושלא יקרה לך רע והאמונה הזאת שמרה עליך גם באירועים מורכבים, גם במלחמות בהם השתתפת וגם בתקופות של מתיחות בטחונית באיזור. תכונה שאפשרה לך לחיות חיים מאושרים טובים ומלאים בעולם המורכב הזה.

גם בהתמודדות עם האתגרים הרפואיים התכונה הזאת עמדה לצידך – האמנת שאם יש דרך ויש אחרים שהצליחו גם אתה תצליח.
כל כך הרבה פעמים אמרנו עליך שאתה “נס רפואי”…

אתה חלומו של כל רופא וחוקר – פציינט אינטיליגנטי במצב רפואי טוב שמבין בדיוק מה מצופה ממנו. שמקפיד בדקדקנות למלא את ההוראות, לא מפספס כדור או תרופה ומשיג תוצאות רפואיות מפתיעות. 
עובר מטיפול לטיפול. משתפר משמעותית ואז כדרכה של המחלה הזאת – ירידה, ואז טיפול חדש ושוב משתפר ומתאושש ושוב הירידה הצפויה וניפול ניסיוני נוסף…ושוב…

האהבה לטיולים ולטבע – הסקרנות ואהבת הטיולים שהעברת לנו ולכדים. האהבה לטבע, הידענות, ההיכרות עם החי והצומח הידע היסטורי הרחב. לא היה צמח שלא הכרת…
המשכת לטייל בארץ ובעולם עם חברים ואיתנו כל זמן שזה התאפשר.
למרות הקורונה והמצב הבריאותי המתערער וכנגד כל הסיכויים הצלחנו להגשים לפני שנתיים חלום ישן שלך ולנסוע לטיול בילתי נשכח בסיישל. ביחד – רק אנחנו ההורים והאחים, כמו לפני 40 שנה…
אז אומנם תפסת את הקורונה דווקא בקצה העולם אבל גם שם האופטימיות נצחה וזכינו בחוויה בילתי נשכחת.
כמו שקראת לזה באלבום בציניות האופיינית  – “טיול לפני שחרור…”

והמשפחה – אין ספק שהמשפחה היא הדבר החשוב ביותר עבורך. וכמה כיף שהרווחנו כל כך הרבה משפחה ומשפחתיות ב 6 השנים האחרונות וכמה הרבה הנאה זה הסב לך לאמא ולנו.
אין סוף אירועים חוויות והנאות משותפות. ימי הולדת, בר מצוות, חתונות… 

ביביסיטר עם סבתא באמצע השבוע או ארוחת יום שיש. טיול בשבת או נסיעה לים, וכמה שיותר חופשות המשפחתית משותפת ביחד כמו שכל כך אהבנו.
או כמו שזיוי אמרה לי אתמול – אני לא יכולה לדמיין את העולם בלי סבא…

והכל תמיד ביחד עם אמא – זוגיות לדוגמא, חברות ואהבה ושותפות אמיתי בשמחה ובקושי. תמיד אחד לצד השני. גם בימים המורכבים. עד הרגעים האחרונים ממש ממש…

ואמא –אחרי שנים של סטאז עם עשרות חברים שחלקם עומדים פה בקהל וחלקם כבר שוכבים פה  מסביב, זכית לטפל באדם היקר לך ביותר – על כל האתגרים הכרוכים במשימה הקשה הזאת. ואת עשית את זה כמו שרק את יודעת. שולטת בהכל, מנצחת על הפרטים, סופרת כדורים, מתפעלת את הרופאים, את חברות הביטוח ואותנו. אבא ידע ואנחנו ידענו שזה הכי טוב שהיה אפשר לבקש בשבילו ובשבילנו. אבא העריץ אותך (למרות הערות העוקצניות) גם אנחנו, לא יכולים שלא להתפעל ולהתרגש מהמסירות והמקצועיות בה טיפלת באבא.

אומנם הכיוון היה ברור אבל כולנו ביחד שלטנו בדרך, בניצוח שלך כמובן.
לא וויתרת על כלום ולא וויתרנו ביחד על הזדמנות להיות קרובים ולהרוויח זמן איתך ואיתנו.

בשבועות האחרונים ראינו אותך נחלש. ההבנה שגם לרופאים (ולד”ר יקיר המדהים) לא נותרו פתרונות חלחלה. אבל הפער בין החלשות הגוף למחשבה הצלולה היה קיצוני ומבלבל.
דיברנו על הסוף. היה לך ברור איך אתה רוצה שזה יראה. למרות האתגר הפיזי והעייפות באו בשבועות האחרונים עשרות חברים וקרובים להיפרד ממך ולחלוק לך קצת מהערכה והאהבה הרבה שהם חשים כלפיך.
ואתה מצידך לא וויתרת על הערותיך הציניות כששאלת – “מי ארגן פה את המסיבת סיום הזאת?”

בדרכך הבהירה והצלולה החלטת שאתה רוצה לבלות את השבועות האחרונים בבית.
לסיים את הפרק שלך בבית שלך במיטה שלך עם המשפחה שכל כך אהבת.
ואנחנו כל כך שמחים שהצלחנו לעזור לרגע העצוב הזה להיות קצת אופטימי ונורמלי כי הרי כך חנכתם אותנו – זאת דרכו של עולם…

אנחנו נפרדים ממך פה עכשיו אבל אתה תהיה איתנו אהוב ומשמעותי לתמיד…

מוקירים ואוהבים מאוד – הילדים והנכדים

ברכות

למלכה קורן
להולדת הנכדה אריאל,
בת לאביה קורן
ומאור רחמים.

*\ חיה מוסק

לֹא בִּשְׁתִיקָה רוֹעֶמֶת

לֹא בְּמִלִּים גְּבוֹהוֹת קוֹמָה

לֹא בְּקַשִׁיוֹּת הָעֹרֶף

לֹא בְּלֵב מֻקָּף חוֹמָה

לֹא בְּמִלְחֶמֶת צֶדֶק

לֹא בִּקְדֻשַּׁת הָעֶקְרוֹנוֹת

כִּי גְּדֻלָּתוֹ שֶׁל אָדָם –

בַּהַסְכָּמָה לְהִשְׁתַּנּוֹת

צילום: ליאור רייזל
התחברות לאתר
דילוג לתוכן