בין שתי גבעות
ל' בתשרי תשפ"ה | 1 בנובמבר 2024
עורכת ראשית: ליאור רייזל
עיצוב גרפי: דור מצאפי
דבר העורכת - ליאור רייזל
כל כך הרבה טקסי זיכרון לאירוע שטרם נסגר. טרם הוחזרו החטופים והחטופות, את רעשי המלחמה ניתן לשמוע בקבוץ ובצפון הנכתש תחת טילים וכטב”מים. הרצון האנושי לחתום את המלחמה, להעביר את טראומת טבח השבעה באוקטובר לעבר- להתחיל להתייחס אליו בכל הרבדים כעבר, כפוסט טראומה מובן כל כך, מכמיר לב. אבל הטראומה פה, חיה ונושמת במעגלים הקרובים והרחוקים מהטבח. טרור.
392 ימי מלחמה.
101 חטופים וחטופות עדיין בשבי החמאס בעזה.
בקבוץ נחגג חג סוכות, נבנתה סוכה ליד חדר האוכל והפעם גם פורקה, תערוכה חדשה נפתחה בבית הבאר, טיול קבוץ מתוכנן להתקיים ועוד אירועים שהתקיימו ומתוכננים להתקיים. חיים.
אני רוצה להודות מעומק הלב לצפריר ניר שבמשך עשר וחצי שנים, מהעלון הראשון, צילם עבור העלון ובזכותו הצילומים בעלון הקבוץ היו יפים ומקצועיים כל כך. תודה על השותפות לדרך, על המסירות וההתמדה. מאחלת לך ימי צילום מהנים ופוריים בארץ ובחו”ל.
תודה למשה פילברג על הצילומים לעלון זה, נקווה להמשך שיתוף פעולה פורה.
*צילום הכלנית וצילום הטרקטור שהיו תפאורת העצרת (שמופיעה למעלה) הם צילומים של משה פילברג.
בעלון הפעם: ורד בר סמך עם כתבה שפורסמה בווינט “משואה ותקומה- לא רק שם של מוזיאון”; בפינת “יצירה מקומית” טקסט שכתבה עדי כשר; ורד בר סמך עם כתבה פורסמה החודש ב”ידיעות אשקלון” על איתמר דגני; גורן ויטקינד פותח את שיח הגלריה בהסבר על תערוכת הצילומים שלו בבית הבאר; “חוטים” הטור של קרולין כרמי בראשית; מריוליין פאבר עם פוסט שכתבה ברשתות החברתיות; נטע סגל עם תודות לצוות סוכות; משה סוקר עם עדכון מחוג השחמט; פרידה מהדר ציון ז”ל- הספד של שרית.
למחרת / לאה גולדברג
הַיָּרֹק הַיּוֹם יָרֹק מְאֹד.
וְהָאָפֹר הַיּוֹם אָפֹר מְאֹד.
וּקְצָת שָׁחֹר וְאֵין לֹבֶן בָּעִיר.
וְהַנִּסְעָר הַיּוֹם נִסְעָר מְאוֹד.
וְהֶעָבָר הַיּוֹם – עָבָר מְאוֹד
וּקְצָת עָתִיד, וְאֵין הוֹוֶה בָּאֲוִיר.
וְעוֹד לֹא קַל לִנְשֹׁם, וְעוֹד לֹא קַל
לַחְשֹׁב מוּל זֶה הָרוּחַ הַנִּפְתָּל.
וּמְאוֹד לֹא פָּשׁוּט לְחַכּוֹת.
הַסְּעָרָה נוֹגַעַת בָּרִיסִים,
וּמִשְׁתַּבֵּר כָּל רֶגַע לִרְסִיסִים.
אַךְ הַיָּרֹק הַיּוֹם יָרֹק מְאוֹד.
(פורסם ב ynet 24.09.2024, ע”י מור גורן)
הקרב של יד מרדכי: “נלחמנו מול עשרות מחבלים. הדבש הוא התקומה שלנו”
ב-7 באוקטובר, כוח בפיקודו של ארנון זמורה ז”ל, ביחד עם חברי הקיבוץ ואנשי מג”ב ניהלו קרב בלימה ביד מרדכי. במפעל הדבש המיתולוגי של הקיבוץ דאגו לעובדים הרבים מהעוטף ולמשפחות הדבוראים שבשטח: “כוורות נשרפו, עובדים פונו”. אבל אחרי חודש הם כבר עמדו מחדש על הרגליים, ליד פסי הייצור, אורזים דבש ושמן זית. כמעט שנה אחרי, ערב ראש השנה, הם חושבים על רגע אחד מנחם: “אחרי כל מה שעברנו זה שאנשים יישבו ליד השולחן וייטבלו בדבש שלנו – זה עולם”
כשמכוורת יד מרדכי החלה לפעול לפני 88 שנה במצפה הים בנתניה איש לא האמין שקרבות גבורה ישובו וייפקדו את הקיבוץ הצעיר, שאימץ את שמו של מנהיג מרד גטו ורשה, מרדכי אנילביץ’ – סמל הגבורה. אבל אז הגיע קרב הבלימה העיקש במלחמת השחרור ב1948. ושוב ב-7 באוקטובר2023 נמהל טעמו של הדבש המקומי בטעם הגבורה הארצישראלית – קרב הרואי שהתנהל על גדרות הקיבוץ.
“היו פה 40 מחבלים שניסו להיכנס ליד מרדכי”, משחזר עידו דביר, מנהל הרכש החקלאי של מפעל יד מרדכי, דור שלישי בקיבוץ. אבל המתקפה לא צלחה בזכות גבורת התושבים וכוחות הביטחון: “כיתת הכוננות שלנו, ביחד עם משמר הגבול שיושבים פה וכוח של הימ”מ, הגיעו לפה וחיסלו את המחבלים יחסית מהר”. בראש כוח הימ”מ שבלם את המחבלים עמד ארנון זמורה ז”ל, שנהרג מאוחר יותר במבצע חילוץ החטופים בעזה.
בעוד בקיבוץ נאבקים במחבלים שמאיימים להיכנס פנימה, אוריאנה טובול מנהלת מפעל דבש יד מרדכי, נמצאת בביתה. “התחלנו ליצור קשר ולהבין איפה כל אחד נמצא”, היא משחזרת את אותה שבת שחורה. “העובדים שלנו מגיעים משדרות, נתיבות, אשקלון וחלקם מהמושבים בסביבת העוטף ומהר מאוד פתחנו חמ”ל”.
באותה העת, במושב שרשרת, הסמוך לנתיבות, נמצא שמעון חורב שרודה עבור המפעל דבש מזה 30 שנה. חורב הוא אחד מתוך 55 דבוראים שמספקים ליד מרדכי את הדבש מכוורות ברחבי הארץ, בהם בעוטף ובצפון. במפעל מכנים אותם: “המשפחה שלנו”. שמעון תכנן באותו שבוע לנסוע ליד מרדכי אבל אז שמע על המתרחש: “תכננתי להביא לקיבוץ מלכונים ומלכות. ואז אומר לי פאבל שהיה האחראי שם: ‘אתה יודע מה קרה? הכול מבוטל. הרבה כוורות נפגעו”.
“לרבים מהדבוראים נשרפו שטחי מרעה וכוורות”, מסביר עידו דביר, שאמון על הקשר במפעל עם יצרני הדבש בשטח. “יש כוורות שהיו מוצבות גם בדרום, גם בצפון, ממש על הגבול והצבא לא איפשר להגיע אליהן. הרבה דבוראים נפגעו כלכלית מהאירוע הזה”.
ביום שאחרי, אוריאנה מתחילה לנסוע בין מלונות המפונים. “בשבועות הראשונים כל העיסוק שלנו היה לדבר עם האנשים. לא דיברנו על עסק, לא על מתי פותחים את המפעל, דיברנו עם העובדים שלנו”, היא מספרת. “מצאתי את עצמי נוסעת מנתניה, לים המלח, לירושלים, לראות את העובדים”.
מנהל הרכש החקלאי של המפעל בינתיים מגויס למילואים. בנו ונכדו של הדבוראי שמעון חורב מוקפצים אף הם, ובהמשך הנכד נפצע בעזה. האזור הופך לשטח צבאי סגור ולמרות זאת מחליטים ביד מרדכי כבר כעבור חודש לשוב ולייצר דבש ושמן זית. “כשפתחנו את המפעל כולם שמחו”, נזכרת אריאנה, “כולם רצו להגיע ולעבוד ובעצם לייצר משהו. זה לא היה פשוט. רעשים מטורפים בעזה והסביבה, פגזים פה באזור, רואים רק חיילים, רק מוצבים של חיילים לאורך כל הדרך”.
הכוורות של שמעון היו אף הן בשטח צבאי סגור, אבל הוא לא ויתר, לא התפנה וכשהיה ניתן התעקש להגיע לשטח. “אחרי חודשיים של לחימה התחלנו לנסות להגיע לפעמים עם ליווי ולפעמים בלי. לי זה היה חשוב כי רציתי שיהיה דבש לראש השנה, זה הסמל שלנו – ‘ארץ זבת חלב ודבש'”.
מנהלת מפעל יד מרדכי מעידה כי עם הזמן העבודה קיבלה משמעות אחרת. “המשמעות של ייצור ישראלי, ייצור מהעוטף . אני חווה את היחד, את המחויבות. אנחנו עכשיו בערב ראש, כולנו בהתרגשות של חג”.
שמעון מתקשה למצוא עידוד ערב החג, אחרי השנה הקשה שעבר: “הדבר היחידי שאני יכול לומר – בערב כשכולם יאכלו את הדבש, נעשה להם קצת מתוק”. בשביל אוריאנה הרגע הזה הוא מרגש השנה במיוחד: “אחרי כל מה שעברנו ביחד, כל המאמצים זה שהאנשים יישבו ליד השולחן וייטבלו את התפוח בדבש יד מרדכי – בשבילי זה עולם”. דביר, תושב יד מרדכי מאמין שהדבש השנה מהמפעל מבטא הרבה יותר ממאכל: “לחזור לייצר ולחזור לקנות תוצרת חקלאית ישראלית, זה חלק מהתקומה שלנו, חלק מהשיקום”.
יצירה מקומית
רגשות שהתפתחו אצלי בשנה האחרונה.
אשמה:
אני חוזרת ואומרת לעצמי שכל הרגשות לגיטימיים. אין מה להתנצל כי את ברע כרגע או בטוב. כי אתה כועס או חיובי. כי את מוצפת או מדחיקה. כל הרגשות לגיטימיים ואין על מה לחוש אשמה.
ובכל זאת חשה אשמה. גם זה כנראה לגיטימי.
גאווה:
יש איזה פער אדיר בין הישגי המלחמה לכישלון ה7 באוקטובר ובתוך הפער הזה חיים רבים מאיתנו, חצי נבגדים חצי גאים.
ביטחון:
טקסים שאני עושה: מתקלחת בדלת חצי פתוחה, ישנה על הספה, שמה כיסא על הדלת (גם בחו”ל). זה מייצר לי תחושת שליטה מעוותת בתוך הכאוס ואין בזה הגיון אבל זה שומר על השפיות.
הודיה:
אני אומרת המון תודה. גם בתוך העצב אני חייבת למצוא את היכולת להודות על מה שיש. ויש.
כעס:
כשאנשים שואלים אותי “איך אתם?” זה קצת מכעיס. “אנחנו” זה הרבה אנשים עם קשת של תחושות, מחשבות, דעות ורגשות. “אנחנו” בסדר וגם כ”כ לא.
שליטה:
הניסיון הבלתי פוסק להיות בשליטה ויחד עם זאת לחוש מידה מסוימת של חופש מתיש יותר מהניסיון להפסיק כל שניה לחשוב איפה היינו לפני שנה ומה קרה לנו.
דיסוננס:
כל התחושות והרגשות המנוגדים האלה דרים בכפיפה אחת. כאילו הנפש פיתחה מתוך הכאב מלא קצוות שלעתים חוטים נמתחים ביניהם, יוצרים מתח בלתי פוסק בנפש ותחושת מצוקה.
ציפייה:
שיחזרו כבר כל החטופים לעזאזל.
כתבה שפורסמה בידיעות אשקלון ב 17.10.2024.
איתמר דגני האכיל את הפרות תחת אש: “רפתן לא עוזב את הפרות שלו כשיורים עליו”.
בבוקר שמחת תורה תשפ”ד כשפרצה מתקפת הטרור על יישובי עוטף עזה, נלחם איתמר דגני, מנהל הרפת בקבוץ יד מרדכי וחבר בכיתת הכוננות, לצד בנו – סגן נבו – קצין בחטמ”ר עציון שעשה את החג בבית. במהלך ההגנה על הישוב הוא לא הזניח את הפרות ואף נשאר לשמור עליהן כששאר חברי הקבוץ פונו לבתי מלון. “אי אפשר להשאיר אותן בלי אוכל ומים” אומר דגני, “מי שעושה את העבודה הזאת אוהב את בעלי החיים שלו כמו את בני משפחתו. רפתן לא עוזב את הפרות שלו כשיורים עליו”.
דגני הוא נצר למייסדי הקבוץ ולוחמיו. סבו אהרון, נפל על הגנת הקבוץ במלחמת השחרור, אביו עוזי נהרג במלחמת יום הכיפורים ב1973 ובנו נבו נלחם במלחמת “חרבות ברזל” ב 2023. ” אנחנו נמשיך להילחם על הארץ הזאת” הוא אומר, “עצוב שיש תושבים שעדיין מתייחסים אלינו בצורה מרחיקה ולא מקרבת. שיבואו להיות יום אחד בתוך הרפת תחת מטחים כבדים באזור”.
עד שהמחבלים הגיעו לשער הקבוץ, הספיקו דגני וחברי כיתת הכוננות להיערך: “היה לנו מספיק זמן הרתעה עד לחדירה, אז לקחנו נשק, בדקנו ציוד ונעלנו את כל הכניסות ליישוב. לאחר מכן התנהל קרב מטורף בצומת הכניסה לקבוץ בין כוחות ימ”מ למחבלים”.
לאחר הפינוי נותר איתמר דגני בקבוץ עם תושבים בודדים וחיילים ויצא להפוגות קצרות של יומיים-שלושה בלבד. כשהחל התימרון הקרקעי בעזה הוא נשאר קרוב לרפת ולא עזב אותה יותר. ” נפלו המון רקטות באזור, פרצו שריפות והיה בלגן גדול אבל זה גם נתן לי תעסוקה” – הוא אומר. “בפעמים שעזבתי את הישוב הייתי יותר לחוץ והתחלתי לנשום רק כשעברתי את המחסום בכניסה לקבוץ. בלתי אפשרי להשאיר את הפרות ללא השגחה וטיפול. אנחנו אמנם סובלים יותר, אבל גם עליהן עברו ימים קשים”.
במהלך המלחמה נפצע בנו נבו והוא התרוצץ בין בית החולים בילינסון בפתח תקוה לרפת ביד מרדכי. “עכשו נבו בבית, משתקם ” אומר דגני. “גם הקבוץ חזר לשגרה מלאה והרעש של הילדים שוב ממלא את השבילים והמדשאות”.
דגני הכיר היטב את ראובן הייניק ז”ל מאשקלון, מנהל הרפת בקבוץ כיסופים שנרצח בידי מחבל ב 9 באוקטובר. גורמי צבא אמרו להייניק כי האזור מטוהר אך מחבל שארב במכון החליבה ירה בו למוות מטווח קצר. ראובן הוא בנם של יוסף וגבי הייניק, הבעלים של מסעדת “הניצחון” המיתולוגית במדרחוב ברחוב הרצל. המסעדה, שנסגרה לפני ארבע שנים, נפתחה לאחרונה מחדש תחת השם “הניצחון של חני” והיא מנוהלת ע”י אחותו של ראובן ז”ל. דגני מתעצב כשהוא מדבר על הייניק: “אני מכיר את ראובן המון שנים. הוא היה איש של החיים, דברן גדול ואוהד מכבי. הוא היה בן אדם מאד נחמד”.
וואו…
יש לי בעיקר התחלות או שנכון יותר לומר התחלות מתמשכות…
חברי קיבוץ בחופשה. חופשה מאולצת מבחירה. כל ההגדרות מתערבבות יחד, כל מה שחשבתי שהכרתי, שידעתי. נזכרת בעולם אחר, מלפני האימהות, כשהייתי גיבורה: מגורים בנחל עוז, מבצעים במג”ב, ליווי קו חירום במסל”ן (מרכז סיוע לנשים נגב), ניהול קידום נוער… לא בטוחה מה נשאר מהאני של אז. בסה”כ עברו 10 שנים!
חודש ראשון במדרשת בן גוריון, אינטנסיבי, יש הרבה מה לקלוט חדש: קבוצות ווטסאפ, ביה”ס, השכונה, הקרטונים, הזמנות ומשלוחים, חוגים, התנהלות כללית, התמצאות במרחב, עיצוב הבית, אוכל…
התחלתי לרוץ- יעד 5 ק”מ, ככה מבלי להתנשף מדי. חודש אחרי זה, מקוררת מאד, לא נעים לי מהתלמידים, מההורים, מהצוות, מבינה שאין ברירה, מרפה, נותנת לגוף להתחזק, טיפה אפילו, שמחה על כך שהוא מחייב אותי לנוח בבית, בשקט, כמעט לבד. תומר בסביבה. יותר ממזל שיש אותו. לא סתם, אמרו עליו שהוא שמורת טבע, יחיד ומיוחד.
מה נשאר לנו מהמרוץ של השנה האחרונה? נראה שכולם התמקמו מסביבי, יושבת במרפסת, זקוקה לחברה, אחת, כמו זו שעברה כמוני מהקיבוץ, אבל צפונה, כזו שבנינו יחד את החברות, שבכינו יחד, שהצחקנו אחת את השנייה, שדאגנו ועזרנו, בעצם עד עכשיו, רק בשלט רחוק הרבה יותר…
התמקמנו, השכנים ליד התפנו מקיבוץ בצפון, השכונה עוטפת, מכילה בעדינות, מתכנסת מדי פעם במשעול למטה לשיחה, לכיבוד, לבניית סוכה, לאמנויות קטנות, למשחקי כדור. מזל שיש אותם.
הדריכות קיימת, קשה להיפטר ממנה, אני בהמתנה מורטת עצבים ליום שאחרי שמחת תורה. להתעורר לבוקר חדש, אחר. 3 שנים קודם בשמחת תורה נכנסנו לביתנו החדש בנחל, לפני שנה באותו היום, יצאנו… והנה עוד שמחת תורה, לא שמחה ולבטים לגבי התורה. מצטרפת לשיעורים מרתקים בלימוד ספר הזוהר… וואו עולם. מזל שיש לימוד.
מה נשאר מהאומץ? מה נשאר מהשקט? מה נשאר מהעבר?
אני במדבר. מזל שיש אותו.
“באופן בלתי צפוי לאבד את מי שהייתי ב-6 באוקטובר הרגיש כל כך מטריד ומאוד מאתגר בעיצומו של גילוי מה קרה ב-7 באוקטובר, שלקח ימים אם לא שבועות. הייתי בהלם עמוק ולא יכולתי לסבול לשמוע את החדשות, להיות במדיה החברתית או לדבר עם אחרים על זה- למעט הידיעה שאלו שאני מכירה חיים ובטוחים. בזמן שכל כך הרבה אנשים לא היו…
המשכתי לחפש אותה, את המריוליין שהכרתי, שהכרתי כל חיי, ולא מצאתי אותה. היא נעלמה. לשמחתי לא הייתי בפסטיבל נובה או בקיבוץ באותו יום. אני עדיין כאן. ובכל זאת כל כך הרבה אנשים שהכרתי והיו בחיי לקחו את זה בשמחה לרחוב ופיצצו תעמולה מטורפת -ומתוכנתת היטב בכל רחבי המדיה החברתית, לפני שבדקו מה שלומי וכנראה ישראליים/יהודים אחרים שהם הכירו. ביטלתי חברות וחסמתי ושמרתי כמה, שעדיין מסוגלים לקרוא ולראות משהו אחר מאשר מה הנרטיב על המדינה שלי, העם שלי, המשפחה והחברים שלי. ועכשיו אני יודעת איפה אנשים עומדים. וואו החיים שלי השתנו בשנה האחרונה!
אני עדיין כאן. לא כמו שהייתי. מריוליין נעלמה ב-7 באוקטובר ואני יצרתי, טיפחתי והזנתי את עצמי בדרכים שלא עשיתי בעבר. אני מסתובבת בעולם עם תחושה חדשה של מודעות לאנשים ולעולם סביבי. לדעת מי זה מי. לדעת מי אני.
אנחנו עדיין כאן.
עם ישראל חי”
מריוליין פאבר, ביתם של דינה וקייס פאבר, נולדה בקבוץ ועברה עם משפחתה להולנד בטרם מלאה לה שנה. היום היא בת 38 חיה בהולנד ובקאריביים, עובדת כמיילדת ומטפלת ברווחת המשפחה אחרי לידה.
סוכות השנה נרקם לו לאט ובזהירות, הקושי לארגן את החג הורגש לאורך הדרך והזיכרון החי של שנה שעברה לא הירפה.
בסוף בחרנו להיאחז בטוב ולא לוותר והחג עבר בהצלחה גדולה מהמצופה.
תודות ענקיות לכל האנשים שלקחו חלק ונרתמו לפעמים מעכשיו לעכשיו… כדי שהחג יצליח!
ותודה גדולה, ענקית לצוות החג האהוב והאדיר שלמרות הקושי לא ויתר- יונת הראל, גל בראל, צליל מימון, עדי בקר, מיכל לוי, ענבר בטלהיים, ורד סספורטה- אתם הלב שלנו!
💜
ג’יס ונטע
שחמט – בשבת, 2 בנובמבר, יתקיימו כאן ביד-מרדכי, שני משחקים בסיבוב הראשון בליגה לנוער בשחמט. שתי הקבוצות שלנו תשחקנה מול קבוצות מאשדוד. המשחקים יתרחשו בדואון א’-ב’. גם ילדים ונערים מיד-מרדכי ישתתפו במשחקים. מוזמנים לצפות בשחמט. אנו ממשיכים לקיים שיעורים עם מדריך מאשקלון, בימי א’. גם בימי ה’ אנו מקיימים תרגולת ומשחקים ידידותיים בשחמט. מוזמנים להצטרף.
מילים טובות
לזכרה של הדר ציון
הדרי שלי, אהובת ליבי , ילדת טובת הלב.
מלאה באור שמחה
בכל יום הולדת אני כותבת לך ברכה לשנה שתבוא…
לכתוב לך הדרי – הכל יהיה בדיוק ולא בערך, בכל יום הולדת היית מחכה פותחת ומקריאה
ואומרת יש משימה.
ועכשו לא מצליחה להבין מה נדרש ממני ..לסכם חיים, משאלות ,רצונות, רגעים,
חוזרת למחשב ומוצאת ברכה שכתבו לך בפעוטון עפרוני
ילדה חכמה ,מצחיקה, עקשנית ומשיגה את הכל בעזרת אצבע הנו נו שלך
תיאור מדוייק שלך – הדרי עקשנית משימתית מזהה את הרגעים המביכים והמצחיקים ונכנסת ללב
במהלך השנים בבית הספר \בצבא\ ואפילו בבתי החולים אספת חברים נדירים מיוחדים אלה שלא מזייפים ככה קראת לזה וידעת לזהות .
את מצידך לימדת אותם , גבורה אומץ, חמלה, אוטנטיות, עמידה באתגרים ריצה למרחקים ואהבה עצומה.
וגם אני זכיתי בך!
בקשר מיוחד ללמידה משותפת, לאהבה גדולה, לכבוד, ולהמון הערכה,
בכל יום בבוקר חיכתה הודעה מדבקה שיצרת בוקר טוב\תעדכני\ תוכניות להיום,
משימות יומיות ….
כולם יודעים שאת הלו”ז שלי את מארגנת.
השותפות הזאת כל יום התחזקה והתעצמה
(לא רוצה לחשוב על הימים שיבואו …ומנסה להאחז במנטרה שכתבת יום ביומו…..)
סיגלנו לעצמנו שפה משותפת שיש בה קודים ידועים ….שישר רק אנחנו הבנות .. מבינות … משם הענייניים היו זורמים
איך במשותף נגדיל מעגלים של דברים טובים.
יחד עם אבא אורי ויהלי
נפגשנו עם משפחה, חברים, הכנו ארוחות, צפינו בסדרות, ובחרנו מקומות בילוי מהנים.
בין לבין חיזוק הגוף. וכמה תעצומות נפש היו לך.
בתקופת הפינוי לקחת תפקיד אורחת כבוד של הלובי ברמדה…עם החבורה שמשמחת .
והצצה לריאטואל השידוכין בין זוגות מהמגזר החרדי הווארט
ומהצד המרת על המשך המפגש בין בני הזוג
לפי שפת הגוף ידעת מי מהם מעוניין …ואיך יסתיים…גם פה היית חדה.
וכשחזרנו לקיבוץ העלת רעיון לחיבורים בקהילה להקים לובי כמו בבית מלון ….
אולי זה האיחול לשנה הבאה….וכמה חבל שאת לא תזכי….
בהזדמנות זאת תודה לכל המיוחדים בתחנות החיים :
רמי, בנדה, יובל, עפרי ,מלכה, סולמה, כרמי, סמדר,קרן, איילה, דרורה, עדית, עפרה ,נסיה, ורד נועם, חגית והדר חן.
לכם פה משפחה, החברים העוטפים , מרפאה
למארגנים:עומרי,אופיר,רחל ודליה
כאובים כאובים, ובוכים עליך ילדה שלנו, פשוט בוכים יחד שאין לנו אותך.
מְשֻׁחְרֶרֶת / יהודה עמיחי
מְשֻׁחְרֶרֶת הִיא, מְשֻׁחְרֶרֶת.
מְשֻׁחְרֶרֶת מִן הַגּוּף
וּמְשֻׁחְרֶרֶת מִן הַנֶּפֶשׁ וּמִן הַדָּם שֶׁהוּא הַנֶּפֶשׁ,
מְשֻׁחְרֶרֶת מֵרְצוֹנוֹת
וּמְשֻׁחְרֶרֶת מִפַּחַד פִּתְאוֹם וּמְפַחֵד עָלַי,
מְשֻׁחְרֶרֶת מִכָּבוֹד וּמְשֻׁחְרֶרֶת מִן הַבּוּשָׁה
מְשֻׁחְרֶרֶת מִתִּקְוָה וּמִיֵּאוּשׁ וּמֵאֵשׁ וּמִמַּיִם,
מְשֻׁחְרֶרֶת מִצֶּבַע עֵינֶיהָ וּמִצֶּבַע שַׂעֲרוֹתֶיהָ,
מְשֻׁחְרֶרֶת מֵרָהִיטִים וּמְשֻׁחְרֶרֶת מִכַּף סַכִּין וּמַזְלֵג,
מְשֻׁחְרֶרֶת מִירוּשָׁלַיִם שֶׁל מַעֲלֵה וּמִירוּשָׁלַיִם שֶׁל מַטֵּה,
מְשֻׁחְרֶרֶת מִן הַזֶּהוּת וּמִתְּעוּדַת הַזֵּהוֹת,
מְשֻׁחְרֶרֶת מִן הַחוֹתָמוֹת הָעֲגֻלּוֹת
וּמִן הַחוֹתָמוֹת הַמְּרֻבָּעוֹת,
מְשֻׁחְרֶרֶת מִתַּצְלוּמִים וּמְשֻׁחְרֶרֶת מִמְּהַדְּקִים,
מְשֻׁחְרֶרֶת הִיא, מְשֻׁחְרֶרֶת.
וְכָל הָאוֹתִיּוֹת וְכָל הַמִּסְפָּרִים
אֲשֶׁר סִדְּרוּ אֶת חַיֶּיהָ מְשֻׁחְרָרִים גַּם הֵם
לְצֵרוּפִים חֲדָשִׁים וּלְגוֹרָלוֹת חֲדָשִׁים וּלְמִשְׂחָקִים חֲדָשִׁים
שֶׁל כָּל הַדּוֹרוֹת שֶׁיָּבוֹאוּ אַחֲרֶיהָ.
