לא לשפוך את התינוק עם המים – מאמר תמיכה בשירות הצבאי בסדיר ובמילואים

עת התבקשתי לכתוב על עמדתי – השבתי בשלילה בשלב ראשון. הסיבה העיקרית היא שבימים אלו איש בעם ישראל אינו מקשיב לטיעונים השונים מעמדתו. כל טיעון ענייני נתקל בחשדנות וחוסר אמון, שיוך למחנה פוליטי כזה או אחר, אך בעיקר נתקל בסיסמאות שבעיני חסרות חשיבה ביקורתית. מנגד נדמה שרק צד אחד מוצג בדיונים אחד, במיוחד במקומותינו, והרי שתיקה דינה כהסכמה.

אני מתנגד נחרץ להפיכת השירות הצבאי במילואים לכלי פוליטי מהסיבות שאמנה בהמשך. אך טרם שאומר זאת הרי שיש להסביר מהו גדוד מילואים קרבי. זוהי משפחה מגוונת, המגיעה מכל קשת החברה הישראלית, שיודעת שאין מי שיגן על ארץ ישראל ועם ישראל מלבדנו (העניין החוקי בהתייצבות למילואים וכמות משרתי המילואים בעם – זניח). שנית אנו יודעים שנושא בטחון המדינה אינו חלק מהדיון הפוליטי והוא גורם מאחד ומלכד – זה מה שמאפשר לקצין מילואים קיבוצניק מתנדב, לשבת עם קצין מילואים דתי לאכול ארוחת צהריים על אותו שולחן (תמונה של מ”פ וסמ”פ משיא החום בשבוע שעבר עת עברה עילת הסבירות). אנשים מכל מקצוע, משכר המינימום ועד בעלי חברות ענק מגיעים יחד וכל אחד חובש את הכובע שלו – חייל, חימושניק, עובד כללי, נהג מפקד, קצין, מ”פ, מג”ד. אף אחד לא שולף מהכובע את עיסוקו וכולם מקבלים את ההיררכיה הצבאית, את “חוסר ההיגיון הצבאי”, את החום, המחיר שמשלמים בבית ובעבודה. אין לך נס כמו גדוד מילואים שמתגייס ביומו הראשון. מערך המילואים הוא לא רק המגן בפני סכנות בטחון אלא החיסון מפני מלחמת אחים ושחיתות מוסרית. מי שנלחם אתך כתף אל כתף לעולם לא יהיה אויב שלך. מי שמכיר אותך לעומק יודע שאנחנו אחים, דומים, אך גם שונים.

תמיכה בסרבנות (ברשותכם אכנה זאת כך) היא בעיני צעד לא רציונלי וקיצוני מאין כמוהו. ראשית אומר שכל אחד מאתנו קציני המילואים נושאים בתפקידים מלאי אחריות שבלעדיהם צה”ל לא יכול לתפקד – זו עובדה לכל מי שחושב שהצבא הסדיר יכול לבדו (אפילו יחידות סדירות נשענות על אנשי מילואים). עניין גיל ההתנדבות חסר משמעות עבורנו אלא השליחות בתפקיד והאחריות לחיי חיילנו ולעתיד עם ישראל. אני מבין לליבם של אחי משרתי המילואים ששוקלים או הודיעו על כך שלא יתייצבו למילואים (הגם שהיום יש מי שמנסים להעלים את המושג אחים בעם ישראל). ישבתי לידם בשבוע שעבר, מיד לאחר שצומצמה עילת הסבירות והרגשתי בליבי את כאבם. כאילו איבדו אדם קרוב. התקשרתי לכל אחד מהם באופן אישי והבעתי הערכתי ואהבתי אליו וינהג כפי שינהג.

אך לעניין העקרוני של הסרבנות – אין אני יכול לקבל צעד זה כלגיטימי מכמה סיבות. הראשונה,  היא מי יגן על ארץ ישראל אם תותקף מחר בבוקר? מי יגן על קיבוצנו אם יצאו להתקיפנו מחר? או קיבוץ בגבול הלבנון?   יש אנשים שעבורם זה מחשבה היפותטית רחוקה – עבורי כמפקד במילואים זה עניין יומיומי (מצאתי את עצמי לא פעם מסתובב ימים עם תיקי כוננות שמא אקרא בצו שמונה ואני רחוק מהבית). הירידה בכשירות ובלכידות היחידות תבוא באופן מידי – ואז מה נאמר? כל מי שלא משרת פעיל במילואים ולא יעמוד במבחן האש הרי שאינו יכול להשיב על שאלה זו. המחויבות שלנו משרתי המילואים היא לעם ישראל ראשית ורק אח”כ למדינה או לצבא. החוזה החברתי הוא בינינו, והפקרת אחים בשדה הקרב אינו צעד שאני באופן אישי יכול לקבל. לא אפקיר את מפקדי וחיילי לבד לעולם – הם תמיד היו שם בשבילי ואין אני יכול לאכזבם – תהיה המחלוקת הפוליטית אשר תהיה ויהיה המחיר האישי שאדרש לשלם.

יש שטוענים, ואולי בצדק, כי רק צעד זה יעצור את החקיקה. ובכן, גם אם נקבל אמירה זו כעובדה, הרי שזוהי התאבדות חברתית. מי שטוען זאת מתעלם מהחצי של העם שרואה ברפורמה המשפטית צעד נדרש והכרחי. לא כי הוא “פאשיסט” (כמה קל לשלוף את הביטוי), אלא כי הוא בראייתו דואג לעם ישראל וחושב שהאיזון בין הרשויות אינו נכון והתוצאות נראות במדינה (נושא שאגב רוב האנשים מסכימים לו..). אותו חצי עם, המיוצג בקרב משרתי המילואים, לא ישתוק אם החקיקה תיעצר עקב סרבנות. גם הוא יכול לסרב בפעם זו או בפעם הבאה  והאמינו לי – תרומתו למדינה אינה פחותה (קל להדבק למגזר החרדי אבל ישנם עוד מגזרים משרתים ותורמים). הסרבנות גם אינה תורמת עניינית לקידום מטרות המחאה ובעיני רק מרחיקה בין הצדדים ומקטבת את המחלוקת – היא אינה מקדמת לפתרון.

עם ישראל אולי ינצח בקרב אבל יפסיד במלחמה. הטענה ש”לא אכפת לנו מה יהיה” היא טענה מקוממת שלא ברורים לי שורשיה. האם לא למדנו את לקחי ההיסטוריה ולא ברור לנו שעם אחד אנחנו ואחים אנחנו? אולי כדאי שנחזור בזיכרון  לזוועות כבשני אירופה ונזכר שעם אחד אנחנו.  דעתי היא שמשני צידי המתרס, כל מי שהגיע למצב זה, נדרש לעשות חשבון נפש, וטוב לכולנו אם נפספס הפגנה אחת או נכתוב פוסט אחד פחות למען חשבון נפש זה.

יש אולי מי שאיבד את אמונו בעם ובמדינה. זו תחושה לגיטימית שכיחה בימים אלו. ובכן מבלי לפגוע, מי שחושב כך (ואני בהחלט יכול להבין את תחושתו), טוב לו שימצא מקום אחר לגור בו, אם יש לו אפשרות. אך מאחר ואני חושב שכל מי שמפגין עדין רוצה להמשיך לחיות יחד כעם בארץ ישראל – הרי שעליו להביע עמדה אקטיבית וברורה נגד סרבנות מהטעמים שהזכרתי כאן.

ניצחון חד צדדי של צד אחד בדיון על הרפורמה המשפטית, יהיה זה התומכים או המתנגדים – יהיה הפסדו של העם כולו. הדרך להגיע לשם היא לקרוא לפוליטיקאים משני הצדדים להגיע להסכמות רחבות ויהיה המחיר הפוליטי שישלמו אשר יהיה. זו הקריאה שצריכה לצאת מהפגנות הימין ומהפגנות השמאל. זו העמדה שצריכה להופיע בפוסטים של תומכי ומתנגדי הרפורמה – ורק אז יבינו הפוליטיקאים מה עליהם לעשות ואולי ייגמל עם ישראל ממשחקי האגו שלהם. תארו לכם מה יהיה אם מפגיני השמאל יפגינו ליד ביתו של לפיד, ומפגיני הימין ליד ביתו של לוין….

בתקווה שאיש לא נפגע מהדברים וכי הם עזרו אולי במקצת להבין את עמדתי בנושא זה. לא אוכל לסיים דברים אלו בימים קשים אלו של תחושת חורבן עכשווי ללא תפילה: ” עושה שלום במרומיו וברחמיו, הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל”.

לתגובות ושיתוף: shauli.sanker@gmail.com