בין שתי גבעות
עורכת ראשית: ליאור רייזל
עיצוב גרפי: טובה פרידמן
צילומים: צפריר ניר
דבר העורכת - ליאור רייזל
הסתיו כבר נותן אותותיו בשעת הזריחה המתאחרת, בנעימות שעות הבוקר טרום זריחה ובחצבים שהחלו לפרוח בשמורה. ימים אחרונים של החופש הגדול, שנת לימודים חדשה בפתח והמחאה נגד ההפיכה המשטרית ממשיכה בצמתים ובערים הגדולות במספרים מרשימים.
עלון מס’ 200- התחלנו במאי 2014, במשך השנים היו חברים וחברות שכתבו לפרק זמן ולאורך השנים ישנם חברים וחברות שהם השלד של העלון העוסקים/ות במלאכה במסירות לאורך כל הדרך בהתנדבות ואהבה. זו הזדמנות להודות לכל העושים והעושות ומבלי לגרוע מאף אישה או איש אני מוצאת לנכון להזכיר את טובה פרידמן על המסירות הרבה ועל עיצוב העלונים היפים ועתה גם על הנכונות לנוע קדימה. העלון הנוכחי ייצא בגרסה המוכרת ולצידה הגרסה החדשה שלו שתלך ותתפתח עם הזמן. תודה לדור מצאפי על הליווי והחיוך.
בעלון הפעם: גרשון אשחר כותב על מלחמות, סרבנות ומה שביניהן; ראיון שערכתי עם עידן ורניק עם כניסתו לתפקיד מרכז ועדת תכנון; טור הדעה של משה סוקר; אייל גרנסיה עם סיכום החופש הגדול בחינוך וברכה לצוות; ברכת הורי מוסד בית לג’יסלה ניב; נעמי ציון על להיות דודה בקבוץ ; ורד בר סמך על הסיבות להקמת המוזיאון; אילן מאירי על אבן מיל מנדטורית; עמוס קלרמן עם סיפורי שלום בפינת הפישול; קרולין כרמי בראשית עם הטור חוטים; טור המלצת הספרים של נעמי ציון- הפעם עם ספרים שקראה בנסיעה לנורבגיה; תודות ממועדון החברים לרמי כהן.
שלא יגמר הפלא\ רון דהן
שֶׁלֹּא יִגָּמֵר הַפֶּלֶא
וְלֹא יָסוּר הַכִּשּׁוּף
שֶׁכָּל הַנִּפְקָח לְעֵינַי יִפָּקַח
שֶׁכָּל הַנִּכְחָד לְעֵינַי יִכָּחֵד
וְכָל הָרוֹעֵד בְּגוּפִי יִרְעַד
שֶׁנֹּגַהּ הַפְּרִי, לֹא לְמַעֲנִי, יִזְרַח.
שֶׁאֶזְכֹּר כֵּיצַד הָאוֹר מֻנָּח
וּמִיָּד אֶשְׁכַּח
כִּי כָּךְ.


לא לשפוך את התינוק עם המים – מאמר תמיכה בשירות הצבאי בסדיר ובמילואים
עת התבקשתי לכתוב על עמדתי – השבתי בשלילה בשלב ראשון. הסיבה העיקרית היא שבימים אלו איש בעם ישראל אינו מקשיב לטיעונים השונים מעמדתו. כל טיעון ענייני נתקל בחשדנות וחוסר אמון, שיוך למחנה פוליטי כזה או אחר, אך בעיקר נתקל בסיסמאות שבעיני חסרות חשיבה ביקורתית. מנגד נדמה שרק צד אחד מוצג בדיונים אחד, במיוחד במקומותינו, והרי שתיקה דינה כהסכמה.
אני מתנגד נחרץ להפיכת השירות הצבאי במילואים לכלי פוליטי מהסיבות שאמנה בהמשך. אך טרם שאומר זאת הרי שיש להסביר מהו גדוד מילואים קרבי. זוהי משפחה מגוונת, המגיעה מכל קשת החברה הישראלית, שיודעת שאין מי שיגן על ארץ ישראל ועם ישראל מלבדנו (העניין החוקי בהתייצבות למילואים וכמות משרתי המילואים בעם – זניח). שנית אנו יודעים שנושא בטחון המדינה אינו חלק מהדיון הפוליטי והוא גורם מאחד ומלכד – זה מה שמאפשר לקצין מילואים קיבוצניק מתנדב, לשבת עם קצין מילואים דתי לאכול ארוחת צהריים על אותו שולחן (תמונה של מ”פ וסמ”פ משיא החום בשבוע שעבר עת עברה עילת הסבירות). אנשים מכל מקצוע, משכר המינימום ועד בעלי חברות ענק מגיעים יחד וכל אחד חובש את הכובע שלו – חייל, חימושניק, עובד כללי, נהג מפקד, קצין, מ”פ, מג”ד. אף אחד לא שולף מהכובע את עיסוקו וכולם מקבלים את ההיררכיה הצבאית, את “חוסר ההיגיון הצבאי”, את החום, המחיר שמשלמים בבית ובעבודה. אין לך נס כמו גדוד מילואים שמתגייס ביומו הראשון. מערך המילואים הוא לא רק המגן בפני סכנות בטחון אלא החיסון מפני מלחמת אחים ושחיתות מוסרית. מי שנלחם אתך כתף אל כתף לעולם לא יהיה אויב שלך. מי שמכיר אותך לעומק יודע שאנחנו אחים, דומים, אך גם שונים.
תמיכה בסרבנות (ברשותכם אכנה זאת כך) היא בעיני צעד לא רציונלי וקיצוני מאין כמוהו. ראשית אומר שכל אחד מאתנו קציני המילואים נושאים בתפקידים מלאי אחריות שבלעדיהם צה”ל לא יכול לתפקד – זו עובדה לכל מי שחושב שהצבא הסדיר יכול לבדו (אפילו יחידות סדירות נשענות על אנשי מילואים). עניין גיל ההתנדבות חסר משמעות עבורנו אלא השליחות בתפקיד והאחריות לחיי חיילנו ולעתיד עם ישראל. אני מבין לליבם של אחי משרתי המילואים ששוקלים או הודיעו על כך שלא יתייצבו למילואים (הגם שהיום יש מי שמנסים להעלים את המושג אחים בעם ישראל). ישבתי לידם בשבוע שעבר, מיד לאחר שצומצמה עילת הסבירות והרגשתי בליבי את כאבם. כאילו איבדו אדם קרוב. התקשרתי לכל אחד מהם באופן אישי והבעתי הערכתי ואהבתי אליו וינהג כפי שינהג.
אך לעניין העקרוני של הסרבנות – אין אני יכול לקבל צעד זה כלגיטימי מכמה סיבות. הראשונה, היא מי יגן על ארץ ישראל אם תותקף מחר בבוקר? מי יגן על קיבוצנו אם יצאו להתקיפנו מחר? או קיבוץ בגבול הלבנון? יש אנשים שעבורם זה מחשבה היפותטית רחוקה – עבורי כמפקד במילואים זה עניין יומיומי (מצאתי את עצמי לא פעם מסתובב ימים עם תיקי כוננות שמא אקרא בצו שמונה ואני רחוק מהבית). הירידה בכשירות ובלכידות היחידות תבוא באופן מידי – ואז מה נאמר? כל מי שלא משרת פעיל במילואים ולא יעמוד במבחן האש הרי שאינו יכול להשיב על שאלה זו. המחויבות שלנו משרתי המילואים היא לעם ישראל ראשית ורק אח”כ למדינה או לצבא. החוזה החברתי הוא בינינו, והפקרת אחים בשדה הקרב אינו צעד שאני באופן אישי יכול לקבל. לא אפקיר את מפקדי וחיילי לבד לעולם – הם תמיד היו שם בשבילי ואין אני יכול לאכזבם – תהיה המחלוקת הפוליטית אשר תהיה ויהיה המחיר האישי שאדרש לשלם.
יש שטוענים, ואולי בצדק, כי רק צעד זה יעצור את החקיקה. ובכן, גם אם נקבל אמירה זו כעובדה, הרי שזוהי התאבדות חברתית. מי שטוען זאת מתעלם מהחצי של העם שרואה ברפורמה המשפטית צעד נדרש והכרחי. לא כי הוא “פאשיסט” (כמה קל לשלוף את הביטוי), אלא כי הוא בראייתו דואג לעם ישראל וחושב שהאיזון בין הרשויות אינו נכון והתוצאות נראות במדינה (נושא שאגב רוב האנשים מסכימים לו..). אותו חצי עם, המיוצג בקרב משרתי המילואים, לא ישתוק אם החקיקה תיעצר עקב סרבנות. גם הוא יכול לסרב בפעם זו או בפעם הבאה והאמינו לי – תרומתו למדינה אינה פחותה (קל להדבק למגזר החרדי אבל ישנם עוד מגזרים משרתים ותורמים). הסרבנות גם אינה תורמת עניינית לקידום מטרות המחאה ובעיני רק מרחיקה בין הצדדים ומקטבת את המחלוקת – היא אינה מקדמת לפתרון.
עם ישראל אולי ינצח בקרב אבל יפסיד במלחמה. הטענה ש”לא אכפת לנו מה יהיה” היא טענה מקוממת שלא ברורים לי שורשיה. האם לא למדנו את לקחי ההיסטוריה ולא ברור לנו שעם אחד אנחנו ואחים אנחנו? אולי כדאי שנחזור בזיכרון לזוועות כבשני אירופה ונזכר שעם אחד אנחנו. דעתי היא שמשני צידי המתרס, כל מי שהגיע למצב זה, נדרש לעשות חשבון נפש, וטוב לכולנו אם נפספס הפגנה אחת או נכתוב פוסט אחד פחות למען חשבון נפש זה.
יש אולי מי שאיבד את אמונו בעם ובמדינה. זו תחושה לגיטימית שכיחה בימים אלו. ובכן מבלי לפגוע, מי שחושב כך (ואני בהחלט יכול להבין את תחושתו), טוב לו שימצא מקום אחר לגור בו, אם יש לו אפשרות. אך מאחר ואני חושב שכל מי שמפגין עדין רוצה להמשיך לחיות יחד כעם בארץ ישראל – הרי שעליו להביע עמדה אקטיבית וברורה נגד סרבנות מהטעמים שהזכרתי כאן.
ניצחון חד צדדי של צד אחד בדיון על הרפורמה המשפטית, יהיה זה התומכים או המתנגדים – יהיה הפסדו של העם כולו. הדרך להגיע לשם היא לקרוא לפוליטיקאים משני הצדדים להגיע להסכמות רחבות ויהיה המחיר הפוליטי שישלמו אשר יהיה. זו הקריאה שצריכה לצאת מהפגנות הימין ומהפגנות השמאל. זו העמדה שצריכה להופיע בפוסטים של תומכי ומתנגדי הרפורמה – ורק אז יבינו הפוליטיקאים מה עליהם לעשות ואולי ייגמל עם ישראל ממשחקי האגו שלהם. תארו לכם מה יהיה אם מפגיני השמאל יפגינו ליד ביתו של לפיד, ומפגיני הימין ליד ביתו של לוין….
בתקווה שאיש לא נפגע מהדברים וכי הם עזרו אולי במקצת להבין את עמדתי בנושא זה. לא אוכל לסיים דברים אלו בימים קשים אלו של תחושת חורבן עכשווי ללא תפילה: ” עושה שלום במרומיו וברחמיו, הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל”.
לתגובות ושיתוף: shauli.sanker@gmail.com
לא לשפוך את התינוק עם המים – מאמר תמיכה בשירות הצבאי בסדיר ובמילואים
עת התבקשתי לכתוב על עמדתי – השבתי בשלילה בשלב ראשון. הסיבה העיקרית היא שבימים אלו איש בעם ישראל אינו מקשיב לטיעונים השונים מעמדתו. כל טיעון ענייני נתקל בחשדנות וחוסר אמון, שיוך למחנה פוליטי כזה או אחר, אך בעיקר נתקל בסיסמאות שבעיני חסרות חשיבה ביקורתית. מנגד נדמה שרק צד אחד מוצג בדיונים אחד, במיוחד במקומותינו, והרי שתיקה דינה כהסכמה.
אני מתנגד נחרץ להפיכת השירות הצבאי במילואים לכלי פוליטי מהסיבות שאמנה בהמשך. אך טרם שאומר זאת הרי שיש להסביר מהו גדוד מילואים קרבי. זוהי משפחה מגוונת, המגיעה מכל קשת החברה הישראלית, שיודעת שאין מי שיגן על ארץ ישראל ועם ישראל מלבדנו (העניין החוקי בהתייצבות למילואים וכמות משרתי המילואים בעם – זניח). שנית אנו יודעים שנושא בטחון המדינה אינו חלק מהדיון הפוליטי והוא גורם מאחד ומלכד – זה מה שמאפשר לקצין מילואים קיבוצניק מתנדב, לשבת עם קצין מילואים דתי לאכול ארוחת צהריים על אותו שולחן (תמונה של מ”פ וסמ”פ משיא החום בשבוע שעבר עת עברה עילת הסבירות). אנשים מכל מקצוע, משכר המינימום ועד בעלי חברות ענק מגיעים יחד וכל אחד חובש את הכובע שלו – חייל, חימושניק, עובד כללי, נהג מפקד, קצין, מ”פ, מג”ד. אף אחד לא שולף מהכובע את עיסוקו וכולם מקבלים את ההיררכיה הצבאית, את “חוסר ההיגיון הצבאי”, את החום, המחיר שמשלמים בבית ובעבודה. אין לך נס כמו גדוד מילואים שמתגייס ביומו הראשון. מערך המילואים הוא לא רק המגן בפני סכנות בטחון אלא החיסון מפני מלחמת אחים ושחיתות מוסרית. מי שנלחם אתך כתף אל כתף לעולם לא יהיה אויב שלך. מי שמכיר אותך לעומק יודע שאנחנו אחים, דומים, אך גם שונים.
תמיכה בסרבנות (ברשותכם אכנה זאת כך) היא בעיני צעד לא רציונלי וקיצוני מאין כמוהו. ראשית אומר שכל אחד מאתנו קציני המילואים נושאים בתפקידים מלאי אחריות שבלעדיהם צה”ל לא יכול לתפקד – זו עובדה לכל מי שחושב שהצבא הסדיר יכול לבדו (אפילו יחידות סדירות נשענות על אנשי מילואים). עניין גיל ההתנדבות חסר משמעות עבורנו אלא השליחות בתפקיד והאחריות לחיי חיילנו ולעתיד עם ישראל. אני מבין לליבם של אחי משרתי המילואים ששוקלים או הודיעו על כך שלא יתייצבו למילואים (הגם שהיום יש מי שמנסים להעלים את המושג אחים בעם ישראל). ישבתי לידם בשבוע שעבר, מיד לאחר שצומצמה עילת הסבירות והרגשתי בליבי את כאבם. כאילו איבדו אדם קרוב. התקשרתי לכל אחד מהם באופן אישי והבעתי הערכתי ואהבתי אליו וינהג כפי שינהג.
אך לעניין העקרוני של הסרבנות – אין אני יכול לקבל צעד זה כלגיטימי מכמה סיבות. הראשונה, היא מי יגן על ארץ ישראל אם תותקף מחר בבוקר? מי יגן על קיבוצנו אם יצאו להתקיפנו מחר? או קיבוץ בגבול הלבנון? יש אנשים שעבורם זה מחשבה היפותטית רחוקה – עבורי כמפקד במילואים זה עניין יומיומי (מצאתי את עצמי לא פעם מסתובב ימים עם תיקי כוננות שמא אקרא בצו שמונה ואני רחוק מהבית). הירידה בכשירות ובלכידות היחידות תבוא באופן מידי – ואז מה נאמר? כל מי שלא משרת פעיל במילואים ולא יעמוד במבחן האש הרי שאינו יכול להשיב על שאלה זו. המחויבות שלנו משרתי המילואים היא לעם ישראל ראשית ורק אח”כ למדינה או לצבא. החוזה החברתי הוא בינינו, והפקרת אחים בשדה הקרב אינו צעד שאני באופן אישי יכול לקבל. לא אפקיר את מפקדי וחיילי לבד לעולם – הם תמיד היו שם בשבילי ואין אני יכול לאכזבם – תהיה המחלוקת הפוליטית אשר תהיה ויהיה המחיר האישי שאדרש לשלם.
יש שטוענים, ואולי בצדק, כי רק צעד זה יעצור את החקיקה. ובכן, גם אם נקבל אמירה זו כעובדה, הרי שזוהי התאבדות חברתית. מי שטוען זאת מתעלם מהחצי של העם שרואה ברפורמה המשפטית צעד נדרש והכרחי. לא כי הוא “פאשיסט” (כמה קל לשלוף את הביטוי), אלא כי הוא בראייתו דואג לעם ישראל וחושב שהאיזון בין הרשויות אינו נכון והתוצאות נראות במדינה (נושא שאגב רוב האנשים מסכימים לו..). אותו חצי עם, המיוצג בקרב משרתי המילואים, לא ישתוק אם החקיקה תיעצר עקב סרבנות. גם הוא יכול לסרב בפעם זו או בפעם הבאה והאמינו לי – תרומתו למדינה אינה פחותה (קל להדבק למגזר החרדי אבל ישנם עוד מגזרים משרתים ותורמים). הסרבנות גם אינה תורמת עניינית לקידום מטרות המחאה ובעיני רק מרחיקה בין הצדדים ומקטבת את המחלוקת – היא אינה מקדמת לפתרון.
עם ישראל אולי ינצח בקרב אבל יפסיד במלחמה. הטענה ש”לא אכפת לנו מה יהיה” היא טענה מקוממת שלא ברורים לי שורשיה. האם לא למדנו את לקחי ההיסטוריה ולא ברור לנו שעם אחד אנחנו ואחים אנחנו? אולי כדאי שנחזור בזיכרון לזוועות כבשני אירופה ונזכר שעם אחד אנחנו. דעתי היא שמשני צידי המתרס, כל מי שהגיע למצב זה, נדרש לעשות חשבון נפש, וטוב לכולנו אם נפספס הפגנה אחת או נכתוב פוסט אחד פחות למען חשבון נפש זה.
יש אולי מי שאיבד את אמונו בעם ובמדינה. זו תחושה לגיטימית שכיחה בימים אלו. ובכן מבלי לפגוע, מי שחושב כך (ואני בהחלט יכול להבין את תחושתו), טוב לו שימצא מקום אחר לגור בו, אם יש לו אפשרות. אך מאחר ואני חושב שכל מי שמפגין עדין רוצה להמשיך לחיות יחד כעם בארץ ישראל – הרי שעליו להביע עמדה אקטיבית וברורה נגד סרבנות מהטעמים שהזכרתי כאן.
ניצחון חד צדדי של צד אחד בדיון על הרפורמה המשפטית, יהיה זה התומכים או המתנגדים – יהיה הפסדו של העם כולו. הדרך להגיע לשם היא לקרוא לפוליטיקאים משני הצדדים להגיע להסכמות רחבות ויהיה המחיר הפוליטי שישלמו אשר יהיה. זו הקריאה שצריכה לצאת מהפגנות הימין ומהפגנות השמאל. זו העמדה שצריכה להופיע בפוסטים של תומכי ומתנגדי הרפורמה – ורק אז יבינו הפוליטיקאים מה עליהם לעשות ואולי ייגמל עם ישראל ממשחקי האגו שלהם. תארו לכם מה יהיה אם מפגיני השמאל יפגינו ליד ביתו של לפיד, ומפגיני הימין ליד ביתו של לוין….
בתקווה שאיש לא נפגע מהדברים וכי הם עזרו אולי במקצת להבין את עמדתי בנושא זה. לא אוכל לסיים דברים אלו בימים קשים אלו של תחושת חורבן עכשווי ללא תפילה: ” עושה שלום במרומיו וברחמיו, הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל”.
לתגובות ושיתוף: shauli.sanker@gmail.com
את שירות המילואים שלי התחלתי אי שם בסוף שנות ה- 90 אחרי שירות של 3 שנים בחטיבה בג’נין.
בסדיר הייתי צלם קרקע במודיעין שדה – בתקופה של לפני הצילום הדיגיטלי – בשחרור נאמר לי שאין תפקיד צלם מודיעין שדה במילואים והעבירו אותי לחיל הקשר. האמת, לא הייתי בטוח שאני רוצה לעשות מילואים, אבל גדלתי בבית שמילואים היה דבר קדוש והגעתי לקורס הסבה לחיל הקשר. משם התהליך היה די קצר, התאהבתי במילואים, שם הכרתי את אלי אלטמן שהיה קצין הלוגיסטיקה בגדוד ויחד עם חברים מופלאים הקמנו את גדס”ר אלכסנדרוני ומצאתי את עצמי גולנצ’יק גאה.
בהתחלה הייתי סמל מחלקת קשר ולא מעט אחרי תפקדתי כ- 5 שנים כקצין קשר גדודי כולל במהלך מלחמת לבנון השניה ובהמשך הייתי רס”ר גדוד (לא התעסקתי במשמעת, תרגעו 😊). החברים מהגדוד הפכו להיות חלק בלתי נפרד ממני וממי שאני, היינו נפגשים על בסיס חודשי בין אם יש מילואים ובין אם לא, בשיא עשיתי 90 + ימי מילואים בשנה, לשמחתי המעסיק שלי התייחס לזה בכבוד והבנה ולי היה ברור שאני ממשיך לעשות מילואים עד שאמות.
אבל גיל 40 הגיע, החברים מהגדוד השתחררו, הגיע דור חדש וצעיר, הגב התחיל לכאוב, המעסיק החדש כבר קצת פחות הבין את ההעלמות הארוכה אבל האמת לא עלתה המחשבה על לעזוב את הגדוד. מכסת מי המילואים שנקבעה החוק עומדת על 70-84 ימי מילואים ב 3 שנים שהם כ- 25 ימי מילואים בשנה, על ימי מילואים מעבר אתה צריך לחתום על הצהרת התנדבות. בכל שנה, הייתי חותם על התנדבות לעניין ימי המילואים מעבר לחוק, זה היה עניין בשגרה.לפני כ-5 שנים, התקשרה אלי קצינת הקישור ואמרה שבגלל שעברתי את גיל 40 אני צריך לחתום על התנדבות לשנה הקרובה ומידה ולא אחתום, למחרת אני נגרע מהגדוד לשחרור.
עד היום אני מעט מצטער על זה, אבל לא חתמתי… סיימתי את שירות המילואים שלי בגדס”ר. האם אני משתמט? האם אני סרבן? אנשי המילואים, הטייסים ואחרים, הם מתנדבים! הם מזמן מזמן סיימו את ימים החובה שלהם לשירות מילואים. מעבר לזה, זכותם שלא להתנדב!
הנדסת התודעה של חברי הכנסת והקריאה לאנשי המילואים סרבנים היא עוד אבן במכונת הרעל של הממשלה הרעה הזו. במהלך החודשים האחרונים של התנהלות הממשלה במה שהם מכנים “רפורמה”, אני מתלבט בשאלה מה הייתי עושה אם הייתי במילואים, מצד אחד אני מתנגד למהפכה שמתחוללת כאן ובוודאי על הדרך הדורסנית של ממשלת הנקמה, מצד שני לא יודע אם הייתי מסוגל להשאיר מאחור את האחים שלי בגדוד. אני רואה את אנשי המילואים שמתראיינים בחדשות ובעיניים דומעות מצהירים שלא ימשיכו להתנדב ואני מבין לליבם. אני רואה את הצהרת חברי שימשיכו לשרת במילואים למרות הכל, ואני יכול להבין את ליבם. צריך להבין, כחיילים בצה”ל ובוודאי בתפקידי מפתח כטייסים ויחידות מיוחדות אתה לא רק מסכן את עצמך בקרב, אתה יודע שיש מאות ארגונים חמושים בעורכי דין ורעל בעיניים שמחפשים בכל דרך לגרור את מדינת ישראל לביהמ”ש בהאג ואתה עלול ליפול לידיים שלהם בכל חופשה משפחתית שלך ולהפוך לכלי במשחק המדיני הזה. עד היום הם לא הצליחו, אחת הסיבות היא מערכת המשפט העצמאית והמערכת הדמוקרטית שלנו, אבל אם יהיה שינוי – הכל פתוח.
אז נכון, הדרך שלנו לדיקטטורה עוד ארוכה, אבל גם את רומא לא בנו ביום אחד, והלבנה הראשונה הונחה השבוע עם העברת החוק לביטול עילת הסבירות. הממשלה שלנו, לא רק שאין לה כוונה לשרת את כל העם, היא עושה הכל לפצל ולקרוע את העם, לטעמי רק בשם נקמנות, חלק על ההתנתקות, חלק על מפא”י וחלק רק כי הם רואים הזדמנות לסחיטה של כספי ציבור – מעבר לזה אין כאן כלום. בקבוצת הווטסאפ של החבר’ה מהמילואים יש מתנחלים, קיבוצניקים, מזרחים, אשכנזים, חילונים, דתיים, צעירים וצעירים פחות ויש לנו רק שני חוקים, אין תמונות לא צנועות ואין פוליטיקה שני החוקים מאותה הסיבה, כבוד הדדי – לא מכניסים אחד לשני אצבע בעיניים.
לפני חודש נפגשנו, לא התאפקנו וגם הפוליטיקה עלתה בשיחה, האמת שיחת הפוליטיקה הכי מצחיקה שהיתה לי, אבל גם הכי מכבדת וחברית, זה לא שהסכמנו בסוף אבל בטח שזה לא גרם לנו לריב, בכל זאת משפחה… תכלס’ לא יודע מה הייתי עושה, אבל אלו לא סרבנים ואלו לא פטריוטים הם בסך הכל כלי משחק בידיים של פוליטיקאים שלא אכפת להם לקרוע את המדינה, כמה כואב. אם הגעתם עד לכאן, אז קודם כל תודה, אני רוצה לנצל את הבמה שניתנה לי לעוד דבר אחד, הדעה הפוליטית שלי ידועה לכל, אני גאה בה! אני גם גאה לגור במקום שיש בו מגוון דעות ואת החופש של כל אחד להביע אותן, כשאני קורא / שומע תגובות של חברים שהיו מעדיפים שכל מי שגר כאן יחזיק באותן דעות שלהם ופוסלים את הדעה של האחר אני מתכווץ, אתה לא יכול להפגין לשוויון מצד אחד ולשלול חופש דעה מצד שני, תהיו סבלניים זו הדרך היחידה באמת לשמור על חלקת האלוהים שלנו.
- פיתוח הצומת – לא התעמקתי בתוכניות ובחישובים שהוצגו לקיבוץ לגבי העסקה המתגבשת עם חברת JTLV. דברים שאני חושב והם היסוד לקבלת החלטה כלשהי בנדון: א) יד-מרדכי זקוק לפיתוח הצומת כדי להבטיח מחזור כספי שישמור על הקהילה והמשק, עקב הסיכונים העורבים לנו מהחלטות הממשלה הנוכחית; ב) מיזם בסדר גודל כזה דורש אנשים מנוסים בתחום להובילו בהצלחה. ביד-מרדכי ישנם חברים מוכשרים, אך לא בתחום זה. עולם העסקים בארץ מתאפיין ב”חבר מביא חבר” ולנו אין את הקשרים וההיכרויות להצליח בתחום זה. אפשרות נוספת היא להתחיל בקטן – תחנת דלק, מסעדה ועוד שתי חנויות ולאט להוסיף עוד מבנים כל שנה. לנוסחה זו יש לנו יכולת ליישם בעצמנו. אך, אולי איחרנו את העת המתאימה? סביב רכבת שדרות ובכניסה לבת-הדר ישנם מתחמים פעילים ובמבקיעים ממשיכים להקים מבנים חדשים להרחבת המרכז המסחרי המגוון. איני יודע האם כוונת היזמים להתרכז במרכז קניות מסחרי או לשלב אזור בידורי לבילוי שעות הפנאי או/ו אזור של מלאכה קלה ואמנותית, או כל רעיון אחר שישלים את התחום המסחרי.
- יהדות – (תמצית מאמרה של פאולה פרדריקסן ממכון ון-ליר): “המילה מונותיאיזם מתייחסת לאמונה שלפיה יש רק אל אחד. עבור העמים הקדומים היקום היה גדוש באלים; אלוהי ישראל מעולם לא היה האל היחיד. הרי ידוע שהתרבות הים-תיכונית התאפיינה בפתיחות רבה, ולא היה נדיר שאדם מבחוץ יסגל או יקבל השראה מהיבטים מסוימים של מִנהגי השכנים, מבחינה חברתית, תרבותית ופולחנית. אבל “התייהדות”, עוררה גינויים חריפים, בגלל הסיכוי שהיא תוביל ל”המרת דת”. והמרה של גברים לדת היהודית חייבה התנערות מוחלטת של המתייהד ממִנהגי אבותיו ומפולחן אבותיו. שלושה יהודים, פילון האלכסנדרוני, המלך הורדוס והשליח פאולוס, הכירו, כל אחד בדרכו, בקיומם של אלים נוספים מלבד האל “העליון”, האל היהודי.” גם כיום, פולחנים דתיים יהודיים הם שונים בין העדות, בין חצרות החרדיות הרבות, בין התנועות הדתיות, בין המסורתיים וגם בין מגוון של חילוניים. אין יהדות אחת!
- מפירי חוק – שלושה דיונים יתקיימו בבית-משפט העליון בימים הקרובים, אשר ייקבעו את גורל מדינתנו. דיון על חוק הנבצרות (המאפשר להפסיק כהונת ראש ממשלה רק מסיבה בריאותית); חוק הגבלת הסבירות; והפרת צו בית-משפט ע”י נתניהו בכך שמשתתף פעיל בתהליכי חקיקה בניגוד לצו. התייחסות הממשלה לפסיקת בית-משפט העליון בשלושת הדיונים, עלולה להוציא לרחובות עשרות אלפי אזרחים משני צדי העמדה הפוליטית. מקורבי נתניהו ממשיכים לאיים על שופטי העליון, הן בעקיפין הן במישרין. זו הקדמה למשטר אותו רוצים להנהיג בישראל: רודנות ימנית, נקמנית ומשיחית. אל תישארו אדישים למצב! בואו להביע דעה למען משטר ליברלי ודמוקרטי ע”י נוכחות בהפגנות!
- מחיר הגנים – באחד מהדפים הקודמים, התייחסתי לנושא ואני חוזר אליו. חינוך הוא ערך עליון בקהילתנו. עלינו לספק את התנאים הטובים ביותר לילדינו, החל מלידתם. כדי ליישם עקרון ליבה זה, חובתנו לנהוג בתבונה ולחתור לטוב האפשרי. זה כולל תנאים חומריים משובחים, תחזוקת מבנים מיטבית, עובדים בעלי כישורים מוכחים ושכר מעל המקובל עבור מסירותם. על הקיבוץ לשאת בחלק מהעלות ולא להטיל את כולה על ההורים. איזון כלכלי של מערכת החינוך המשלים והגנים אינה מטרת הקהילה! המטרה היא לספק את המיטב לילדים ולאפשר לכל ההורים לשלב ילדיהם במערכת. מהיכן יבואו הסכומים שיאפשרו לא להטיל על חברי קיבוץ הורים לילדים, את מלוא העלות? דרך מס איזון או מס פרוגרסיבי. כיון שחינוך הוא ערך ליבה של יד-מרדכי, על כלל החברים להשתתף במימונו גם דרך מס איזון.
- בינוניות – חבר המעורב במתרחש בקיבוץ, כתב לי על חובתי להודות למשרדי הממשלה ולמנהלי הקיבוץ על שנתנו לי במתנה 40 אלף ₪, בצורת שדרוג מערכת הביוב. עשיתי כמצוותו והודיתי חרישית לאותם גורמים טובי-לב. אבל העצים שלי שנשברו והושחתו בזמן החפירות עדיין ממתינים לשיקום, עצמים שונים שהושלכו לתוך הגינה והבוסתן בביתי ועדיין מונחים שם, אדמה שנזרקה אל תוך השטח הנטוע ועוד פגמים שלא היו מתרחשים, לו הפיקוח על המבצע היה ראוי. כן, אני שואף למצוינות בכל תחום!
ערב נשים בבריכת השחיה
במוצאי שבת, 5.8 התקיים בבריכת הקיבוץ ערב נשים שכלל שתייה, אוכל טוב, מוזיקה מצוינת וחברה נפלאה.
הרעיון צמח מתוך חברת הנשים בקיבוץ והובל על ידן מתוך רצון לייצר מרחב מהנה, קליל ופתוח למיפגש, הכרות
ושיח בין כל נשות הקהילה שלנו בכל קשת הגילים.
הערב נחל הצלחה, הנשים נהנו ואף קיבלו שי למזכרת מהערב המופלא. כל הכבוד לכל הלוקחות חלק במלאכה
ולכל המשתתפות כמובן.


יום הגבר 2023



יצירה מקומית - "קור ערפל זהוב" ספר ביכורים של ליאור רייזל
