בין שתי גבעות

עלון יד מרדכי מס' 210

יג' באדר א' תשפ"ד | 22 בפברואר 2024

עורכת ראשית: ליאור רייזל

עיצוב גרפי: דור מצאפי

צילומים: צפריר ניר
עלון 210

דבר העורכת - ליאור רייזל

סוף פברואר, לאט חוזרים חברים וחברות, תושבים ותושבות לקבוץ כעת מספרם של החוזרים – כ160 ואיתם הורחבו שעות פתיחת המרכול, חדר האוכל והמרפאה שתתן מענה יום בשבוע. המלונות ומסגרות החינוך מובטחים עד לסוף שנת הלימודים למי שבוחר בכך. הכל יכול להשתנות- תלוי בהתפתחויות הביטחוניות בצפון.

עלון הקבוץ בשיתוף עם הארכיון וצפריר ניר מתעד את הפרט מה 7/10 והימים שאחריו. התיעוד מתבצע בקבוצות של כעשרה משתתפים ומשתתפות ומצולם בווידאו. בימים אלה מתגבשת קבוצה שלישית, אני מזמינה את מי שרוצה לקחת חלק בפרויקט התיעוד לפנות אליי / לענת רייס / לרונית שוורץ.

בעלון הפעם: אייל גרנסייה עם עדכון על הנעשה בחינוך; כתבה שהתפרסמה בעיתון “דבר” על תוכנית התערבות מטראומה לצמיחה של משה’לה הררי במשק הילדים; ורד בר סמך עם פוסט שהתפרסם בדף הפייסבוק של “אסותא מרכזים רפואיים” על דובי וענת בכר;  קרולין כרמי בראשית עם הטור “חוטים”; בפינת “יצירה מקומית” מלכה קורן עם צילומים של הקבוץ; סמדר בקר עם הטור “יומן משא; ורד בר סמך על משפחת דובנבוים בעקבות פטירתה של ליאוני ז”ל; משה סוקר עם עדכון על חוג שחמט. 

*\ נטלי מנחם

אַשְׁרֵי הָאִישׁ

שֶׁנּוֹשֵׁק לְשִׂמְחָה

כְּשֶׁהִיא חוֹלֶפֶת עַל פָּנָיו

וּמְחַבֵּק אֶת הָעֶצֶב

רֶגַע לִפְנֵי שֶׁהוּא מַמְשִׁיךְ .

 

אַשְׁרֵי הָאָדָם

שֶׁמֵּבִין אֶת הַזְּמַנִּיּוּת,

אֶת חֹק הָאֲרָעִיּוּת,

וְנִשְׁאַר יַצִּיב

בִּנְסִבּוֹת מִשְׁתַּנּוֹת.

צילום: ליאור רייזל

 

מזה כחודשיים פועלות מסגרות החינוך החברתי של כיתות א’-ו’ במתחם המתנ”ס בגבעת אולגה. המתנ”ס נמצא בלב גבעת אולגה מרחק 15 ד’ הליכה מהמלון ובו אולם ספורט, אולם תרבות, חדרי חוגים, מגרש ספורט. נכון, אלה אינם “בתי ילדים”, דואונים ובהם בית אחד לקבוצה אך הם הדבר הטוב ביותר שניתן לקבל בשלב זה. גובש צוות של שינשינים  נמרצים משלוש תנועות  נוער הפועלות באיזור: תנועת השומר הצעיר- חבר’ה ממכינת חביבה רייק (הם התחילו איתנו את השנה ומגיעים כעת יום בשבוע), תנועת השומר החדש- חבר’ה שהקומונה שלהם באולגה והם מפעילים חווה סמוך לבית הספר “אור לטף” בו למדנו בעבר וקבוצה נוספת “שטח בתנועה” אשר הוקמה השנה שוכנת בחדרה ועוסקת בעיקר בטיולים ופעילויות שטח. בנוסף אנחנו כמובן עם השינשנים “שלנו” המלווים אותנו מתחילת השנה. וכך עם חבורה מופלאה ומקום בו ניתן לקיים פעילות יצאנו לדרך.  עם הזמן החלו המדריכים לגבש קבוצה ולהתקרב יותר ויותר לילדים, לא כל הילדים לצערנו מגיעים לפעילויות, רבים בחוגים וחלק מהססים ומתלבטים. בימי חמישי אשר זוכים לפופולריות רבה ישנם חוגים כמו כדורסל, סקייטבורד, לגו, היפ הופ וקפוארה.

בנוסף אנו משלבים סדנאות אחת לכמה זמן. עד כה היו סדנאות ציור צילום (את תוצריה ניתן לראות בקומת ההסעדה במלון), סדנת משחק ותנועה וצפויות סדנאות נוספות בהמשך. במקביל ישנה התייחסות “פרטנית” במסגרות שונות. סטודנטיות לעבודה סוציאלית שיר ואריאל בסיוע מוישל’ה נפגשות עם קבוצת בנות שלנו, התקיימו שיחות הורים בחלק מהמסגרות במטרה לתת מענים נקודתיים .

שגרת המלחמה ועמה השהייה במלון יוצרים אתגרים רבים לילדים, לנוער לצוות ולהורים. למדנו כי אם בעבר כל תכנית היוותה בסיס לשינוי הרי שכעת כל שינוי כמעט מהווה בסיס לתכניות חדשות והשינויים רבים ותכופים. אחד האתגרים המרכזיים שלנו הם ליצור עד כמה שניתן שגרה קבועה יציבה ובטוחה גם בתוך ממלכת אי הוודאות והגלים הגבוהים. נאחז באופטימיות ויחד נצליח.

הורים רבים מסייעים לנו בהסעות בימים גשומים, בליווי ובכלל ועל כך תודה גדולה.

במוסד הבית ג’יסלה , עמית שפיצר והשינשינים ליאור ברייר, לירון ושיר הנפלאים שלנו ממשיכים לפעול במלוא המרץ, החבר’ה שלנו מתנדבים בעמותת סח”י שתכליתה מתן בסתר מדי שבוע, הם עברו סדנאות  מיניות בריאה, אלכוהול והשלכותיו, פעילות מציאות מדומה בחסות מרכז חוסן, ציור על לוחות ששבש ועוד הם גם נסעו לקטיף בפרדס הקיבוץ בליווי שאול והייתה להם חוויה מצוינת. לאחרונה שבה קבוצת נערים ממחנה קימאמה (מחנה אמריקאי ישראלי) בכפר גלים מוצפת בחוויות. אנחנו עם הפנים לפורים וגם לפסח ומנסים לתכנן וליצור פעילויות להמשך. שבת שלום.

 

רחוק מהבית, אבל קרוב ללב. היום הוולנטיינ’ס – אנחנו שולחים אהבה וחיזוקים לד”ר דב בכר מומחה בגניקולוגיה, פריון ומיילדות, שנמצא כעת ברצועת עזה כרופא לוחם במילואים.

ד”ר בכר הפועל ביחידת ה IVF  של אסותא רמת החייל לצד אשתו ענת, (בעלת תואר בפסיכולוגיה ולימודי הנחיית קבוצות), המנהלת את המרפאה שלו בתל אביב, פונו מביתם בקיבוץ יד מרדכי ב 7 באוקטובר ומאז חולקים את זמנם בין המרפאה ובית החולים במרכז, לבין המלון בו שוכנו בחדרה עם ילדיהם.

כשהאהבה והמקצוע נפגשים, שאלנו אותם על הייעוד בו בחרו והדברים שהכי אוהבים –

אהבה לעשייה: “הסלוגן שלנו הוא אלופים בלעשות חיים. זו המהות. לעסוק בהבאת חיים לעולם מתוך ראייה אופטימית וחיובית.

האג’נדה המובילה היא שילוב של מקצועיות עם הבנה שבכל טיפול רפואי ובפרט טיפולי IVF הצד הרגשי, הקשר האישי והיכולת לראות את הקושי והצרכים של המטופלת – מאוד משמעותי”.

אהבה לבית: “הבית שלנו חסר לנו. הוא נעים חם ומשפחתי, תמיד היה מלא באנשים. קשה להסביר במילים את התחושה להיות ללא המרחב שלך:  כוס הקפה, הריח של הכביסה, להיזרק על הספה מול הטלוויזיה. געגוע לשגרה ולנורמליות”.

אהבה כזוג: “אנחנו 22 שנה יחד, עם ארבעה ילדים, אהבה גדולה שכוללת הרבה הקשבה ולמידה כיצד להתנהל אחד עם השנייה בכבוד והדדיות”.

מכאן כולנו מאחלים לד”ר בכר ולכל המשפחה חזרה בטוחה הביתה במהרה, מעטפת אוהבת והמשך הגשמה.

 

חוטים סבוכים

זו פעם ראשונה, שממש התלבטתי איך לפתוח את הטור. עד כדי כך שאפילו העדפתי לוותר ולא לכתוב דבר.

חשבתי להתחיל לתאר את התחושה המבלבלת, כשנחתנו לפני שבוע ישירות לאשדוד, תחושה שהכל כשורה, שהדברים חזרו למסלולם. העומס ברחובות, בקניון, במסעדות, (כמובן אם לא מחוברים לתקשורת). הרגשתי שייכת מעט מאד למקום המוכר הזה, ואילו במעמקים שלי, ממשיך לפעום יום השבת ההוא ועדיין יש דימום, פנימי כזה, שמכלה את כל שמחת החיים, החופש והנינוחות שהייתה כמה ימים קודם.

וחשבתי לספר על התחושה של הפגת הגעגועים וחזרה מסוימת לקראת שגרה, כשהגענו יום למחרת הנחיתה בארץ, תומר אני והילדים, ברכבת  לתל אביב לפגישה עם תלמידי בי”ס “חופים” להתחבק עם חברים, לפטפט עם המורות מכל השלוחות ולשיר בצרפתית עם סטפן לגר.

וחשבתי לספר על התחושות המאומצות, להשתמש בכוחות ובנינוחות שאגרנו, להתחיל במקום חדש. שוב. ליצור בית זמני, שיהיה הכי מתאים לנו ונעים וחמים. ובין לבין להכיר את האנשים והילדים והכולבו ואת השינשינים וגם את ביה”ס החדש “ניצן”, ואת המורות ואת תלמידי כיתות א’ ו ג’ ואת ההורים שלהם, ולנקות ולרהט, ולבקש, ולמצוא, ולגלות, ולחייך, ולצחוק עם הילדים ולבכות אח”כ לבד ולהכין רשימות של מה חסר ומה דחוף ומה צריך. שוב להכין ציוד לביה”ס: ילקוט, מחברות, עטיפות, חולצות עם סמל!!, קופסאות אוכל, לחמניות, שוב לכוון שעון…

וחשבתי לספר על תחושת צריבות מהחוק היבש, שלא מאפשר לילדיי ללון במלון “ריזורט” בחדרה עם אביהם, על אף שמגיע לו חדר, כעובד חיוני. כך שתכנון הביקור שם, להתכנסות בשבת, לכבוד יום ההולדת של תומר וארז, דרש ממני יותר יצירתיות בהכנות, כדי שלא ננצל כבר עכשיו את החזרה החד פעמית למלון, המותרת למפונים, כי מי יודע מה יקרה בעוד כשבוע?

ואז חשבתי לספר על תחושת הפליאה והדאגה, לראות פעם נוספת, מודעת התכנסות ליום פעילות משפחתית בקיבוץ שלנו, אך אחרי שהבנתי שילדיי עדיין חוששים שהבית שלנו יתפוצץ, אז נרשמתי  לפעילות, ובע”ה בשישי נגיע. ואהיה כרגיל אמיצה עבורם ואיתם, לראות שהבית עומד לו שם, והפעם ניפרד ממנו לאט ובנינוחות וגם ניקח מה שנרצה או נחוץ.

וחשבתי גם לספר על התחושה הלא מובנת שהייתה לי לפני 8 שנים, כשהציעו לנו לבנות בית בקיבוץ ולהתקבל לחברות וכשהתעקשתי, שיותר מעניין אותי לקבל את הקיבוץ ופחות את הבית. ולהבין שישנם תמיד ויכוחים, אך בקהילה קיבוצית הרוב קובע, ולרוב אני בדעת המיעוט, אז…    ולחשוב איך שוב אחרי כל כך הרבה טפסים שמילאתי על הצרכים של המשפחה שלנו בפינוי הבא, להיות יחסית קרובים לעובד החיוני היקר שלנו ולא מפוצלים, שוב אנחנו נדרשים להסתדר בעצמנו.

וחשבתי אפילו לשתף על תחושת ההודיה, כשסופסוף הגוף שלי מרשה לעצמו להפסיק לשמור עלי כל כך והתקררתי. כאשר, מאז הפינוי שמרתי חזק על כולנו, שלא נהיה חולים ושלא נצטרך מרפאה, כך שזו ברכה וגם סיבה מוצדקת וטובה להאריך בעוד כמה ימים את החל”ת שלי, שהסתיים לו.

יצירה מקומית

 

חודש וקצת מאז חזרתי לעבוד.

לפגוש את אנשי הקהילה, בעיקר המבוגרים שלנו, להקשיב, לדבר, להיחשף להשפעת המלחמה, התקופה הזו, השינוי הזה על הבריאות הפיזית, הרגשית שלנו.

לא הגעתי עדיין לכולם , לפעמים אין לי סבלנות להגיע , רוצה מאוד כי כל אחד מהם ( מאיתנו) הוא עולם ומלואו , ואני יודעת שאגיע , גם אם זה לוקח זמן.
אז כשרציתי לכתוב לטור הנוכחי חשבתי על התחום הזה , רציתי לספר מעט על היחסים שהשתנו, על דינמיקות משפחתיות שבמשך שנים היו משהו אחד וביום אחד אולצו לעיתים להשתנות מקצה לקצה. על הורים מבוגרים שנאלצו פתאום לעבור לגור יחד עם ילדיהם (ונכדיהם ) שבנו חיים במקום אחר ועל הילדים המבוגרים האלו שפתאום הוריהם הגיעו אליהם הביתה , נכנסו לחייהם ביום אחד באמצע החיים.

אנחנו מדברים הרבה על הקושי במלונות, ״חדרי הלחץ״ המשפחתיים, הקהילתיים, וישנו  גם החלק הזה בקהילה שלנו, החלק המבוגר יותר שמתמודד כפי שאני רואה את זה עם תחושת ה״בריחה״, עזיבת הבית עקב המצב הבטחוני, אלו שהיו תינוקות, פעוטות וילדים קטנים כשנאלצו לעשות זאת ב 48 ועכשיו שוב, אלו שסירבו לעשות זאת ונשארו בבית וגם אלו שלא רואים זאת כבריחה אלא ככורח המציאות.

חושבת על הדילמות, על הגעגוע הביתה, על השפעת הריחוק על הבריאות הפיזית, הרגשית , הנפשית. על היכולת להסתגל למצבי אי הוודאות, השינויים המורכבים האלו כאשר לא אמרתי מילה לגבי המחשבות והלחץ הנובע מהאירוע הנוראי שגרם להם. אז אני מנסה לראות את הטוב שמתגלה לי בשיחות, את חוזקה של קהילה, של חברויות ישנות וחדשות שנוצרו, זוגיות שתומכת זה בזו ועומדת מול האתגר ואת הבנות והבנים שמארחים את הוריהם ונותנים להם בית,  בנים ובנות שברובם גדלו בלינה המשותפת אך את ילדיהם גידלו בבית, בנים ובנות שהתרחקו מהקיבוץ וכעת מרגישים את הבית שתמיד יהיה חלק מהם, בנים ובנות שהוריהם לעיתים זקוקים לעזרה סיעודית, לטיפול אמיתי והשגחה, בנים ובנות שמשנים את חייהם על מנת לתת מקום להוריהם שנעקרו מהשגרה והמציאות. והורים שצריכים להסתגל לשינוי שנכפה עליהם, לגעגוע הביתה, לשהייה הממושכת בין אם היא במלון או אצל ילדיהם- היא בכל מקרה לא בבית שלהם, לא החיים שלהם.

אז הפעם אני פשוט מרגישה שאני רוצה לתת את המקום לכל המבוגרים שלנו בקהילה, לכל אחד שבחר בדרכו להתמודד עם המציאות שנחתה עלינו, למי שבבית, במלון, אצל הבן או הבת, למי שעדיין לא מרגיש מוכן לחזור, למי שמתכנן את חזרתו – אתם חכמי השבט שלנו, ואנחנו פשוט פה גם בשבילכם, אל תשכחו את זה.

מקווה שמכל הבלאגן הזה, נדע ונשכיל לשמור על החיבורים שנוצרו, לראות זה את זה גם במבט חוצה דורות.

מודעת האבל המופיעה כאן, ודאי אינה אומרת דבר למרבית מהקוראים, על אף שהשם – דובנבוים, צרוב היטב בהיסטוריה של הקבוץ שלנו.

אז כדי שנבין במה מדובר, להלן ההסבר:

ליאוני דובנבוים הייתה אשתו של שמחה דובנבוים – אחיו של גרשון דובנבוים, שכונה בשם – דבמבם. לליאוני ושמחה יש בן שקרוי על שם דודו – גרשון דובנבוים. גרשון האחיין, נמצא בקשר הדוק עם ענת ואיתי ומקבל את העלונים המקוונים של הקבוץ באופן סדיר. לפני מספר ימים הודיע לי גרשון על פטירת אמו בשיבה טובה. הצעתי לו שנפרסם את דבר מותה של אמו – ליאוני, בעלון הקבוץ ובהזדמנות זו נזכיר לקוראי העלון משהו על הדוד – גרשון  איש הפלמ”ח.

בחרתי לצטט קטע מהספר “השמש לא עמד דום”, שמתאר את פינוי הילדים מיד מרדכי, ערב הפלישה המצרית בלילה בין ה18 וה 19 במאי 1948.

 ” בעיית הילדים הייתה נושא לוויכוח במשק מזה חודשים אחדים…. ועדת הבטחון שראתה בבהירות את הצפוי להם, החליטה לפנות את הילדים גם בלי לחכות להוראות מפורשות בעיניין זה. שבתאי התבקש להתקשר עם גרשון ממפקדי הפלמ”ח בניר עם. גרשון לא המתין להוראות והסכים לבא ליד מרדכי סמוך לחצות, כשעמו שלושה משוריינים ואוטובוס משוריין.

…כשיצאה שיירת המכוניות מיד מרדכי, עדיין התקשה גרשון דבמבם להחליט לאיפה עליו להוביל את הילדים. בכל מקום אשר פנה אליו, היו אנשים חמושים: פטרולים מצרים ולוחמים ערביים בלתי סדירים. היה עליו להתקדם עקב בצד אגודל ולהסתייע בסיירים מבין אנשי הפלמ”ח. הוא היה חייב לנוע בשבילי השדות. לעיתים היו הסיירים קוראים בלחש –

מ ו ק ש י ם , והשיירה הייתה נעצרת עד אשר פונתה הדרך…. במהלך הנסיעה, ביקר גרשון בכל אחת מהמכוניות והישרה מרוחו הטובה ביטחון ועידוד על הנשים החרדות.

…בשעות הבוקר המוקדמות הגיעה השיירה לקבוץ רוחמה. גרשון לא הצליח להביא את הילדים למקום מבטחים צפוני יותר, אך לפחות הצליח להוציאם מטווח סכנה מיידית”  (עמ’ 94-97).

גרשון דבמבם היה מעורב גם בתהליך הנסיגה  מהקבוץ לאחר חמש וחצי יממות של קרבות קשים, שגבו את חייהם של 18 חברי קבוץ ושמונה לוחמי פלמ”ח ועשרות פצועים.

גרשון נפל בקרבות על כיבוש באר שבע במהלך חודש אוקטובר 1948.

במשך שנים רבות, הוריו של גרשון – תנחום ומלה ובנם שמחה, היו בקשר הדוק עם חברי קבוץ יד מרדכי. את הקשר הזה מחזיק עכשו האחיין – גרשון דובנבוים שנפרד מאמו – לאוני לפני מספר ימים. יהי זכרה ברוך.

בתמונה: ליאוני ז”ל, זכריה ניצן ז”ל ואילן מאירי.

ליאוני, זכריה ניצן, אילן מאירי

 

בליגה לנוער נשחק את הסיבוב האחרון השנה בשבת, 2 למרס. קבוצה א’ מתקשה להופיע למשחקים, כיון ששחקניה פזורים ולא יכולים להגיע לאשדוד למשחקים. קבוצה ב’, מורכבת מילדים ונערים הגרים בחלק הצפוני של המועצה, מצליחה להתמודד בהצלחה עם הקבוצות של אשדוד. בליגה א’ ובליגה ב’, אנו מתקשים להופיע עם ארבעה שחקנים ומפסידים נקודות על היעדרות. בליגה ג’, קבוצה שער-הנגב/חופים ג’ מובילה את הטבלה, אך לקראת משחק ביום חמישי, מול קבוצה דתית, מתאמצים לגייס ארבעה לוחות. קבוצה ד’ “דגל” בליגה ג’, מצליחה לשרוד את המשחקים עם תוצאות בינוניות. בטוחני שבשנה הבאה נחזור לשגרה, נחדש את שיעורי שחמט וניהנה יותר מהמשחקים.

בליגה לנוער נשחק את הסיבוב האחרון השנה בשבת, 2 למרס. קבוצה א’ מתקשה להופיע למשחקים, כיון ששחקניה פזורים ולא יכולים להגיע לאשדוד למשחקים. קבוצה ב’, מורכבת מילדים ונערים הגרים בחלק הצפוני של המועצה, מצליחה להתמודד בהצלחה עם הקבוצות של אשדוד. בליגה א’ ובליגה ב’, אנו מתקשים להופיע עם ארבעה שחקנים ומפסידים נקודות על היעדרות. בליגה ג’, קבוצה שער-הנגב/חופים ג’ מובילה את הטבלה, אך לקראת משחק ביום חמישי, מול קבוצה דתית, מתאמצים לגייס ארבעה לוחות. קבוצה ד’ “דגל” בליגה ג’, מצליחה לשרוד את המשחקים עם תוצאות בינוניות. בטוחני שבשנה הבאה נחזור לשגרה, נחדש את שיעורי שחמט וניהנה יותר מהמשחקים.

תמיהה / טוביה ריבנר

 

אַחֲרֵי כָּל מַה שֶּׁהָיָה

אִם אַתָּה עוֹד מְסֻגָּל לִשְׁמֹעַ אֶת הַשַּׁחְרוּר

אֶת הָעֶפְרוֹנִי הַמְצֻיָּץ הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וְהַבֻּלְבּוּל וְהַצּוּפִית

אַל תִּתְמַהּ שֶׁשִּׂמְחָה הִיא לִרְאוֹת עֲנָנִים נִשָּׂאִים בָּרוּחַ

לִשְׁתֹּת אֶת קָפֶה הַבֹּקֶר, לָדַעַת לְבַצֵּעַ אֶת כָּל צָרְכֵי הַגּוּף

לָלֶכֶת בַּשְּׁבִילִים בְּלִי מַקֵּל

וְלִרְאוֹת אֶת הַצְּבָעִים לוֹהֲטִים אַחֲרֵי הַשְּׁקִיעָה.

בֶּן אָדָם מְסֻגָּל לָשֵׂאת כִּמְעַט הַכֹּל

וְאִישׁ אֵינוֹ יָכוֹל לָדַעַת מָתַי וְהֵיכָן

תַּכְנִיעַ אוֹתוֹ הַשִּׂמְחָה.

צילום: ליאור רייזל
התחברות לאתר
דילוג לתוכן