בן מלה ותנחום
נולד בפולין
בכ”ח באדר ב’ תרפ”ז , 1/4/1927
התגורר ברחובות
שרת בחיל השריון, פלמ”ח – חטיבת הנגב
התגייס ב1943
נפל בקרב במבצע יואב
בכ”ג בתשרי תש”ט , 26/10/1948
במלחמת העצמאות
מקום נפילה: גשר דהריה
באזור דרום הר חברון
מקום קבורה: רחובות
הותיר: אם, אב ואח

קורות חיים:
דובנבוים גרשון (“דבמבם”) בן תנחום ומלה. נולד באפריל 1927 בבריסק שבפולין. בשנת 1935 עלה ארצה עם הוריו שהתישבו ברחובות. גרשון סיים את לימודיו בבית-הספר העממי והתחיל לעבוד בבית-מסחר כדי לעזור להוריו במצבם הדחוק. בגיל 15 הצטרף לגדנ”ע. בשנת 1943 התגייס לפלמ”ח. סיים  קורס מפקדי כיתות, ואחר כך קורס מפקדי מחלקות. השתתף עם חבריו לחטיבה בהעלאת מעפילים ובפיצוץ גשרים,

ב”ליל וינגייט”. בדצמבר 1947 הגיע בראש התגבורת הראשונה שנשלחה לנגב – מחלקה של פלמ”ח – ליד-מרדכי. זמן קצר אחר-כך נתמנה למפקד הפלוגה באזור. אזור שהפך במשך זמן קצר לאזור רווי הדמים ביותר בכל הנגב.

 

מאז שהה דבמבם תמיד בדרכים. ליוה שיירות שפילסו להן דרך לנקודת-הדרום המבודדת ומשמוקשו הכבישים – השקיע את כל מרצו בחיפוש דרכים חדשות. הודות לכשרונו הארגוני הרב התגבר על הקשיים והקשר עם הצפון לא נותק. לא חס על עצמו ולא שם לב לדברי חבריו כי אסור לו, כמפקד אחראי , להסתכן בדרכים עקלקלות. הוא יצא מפני שלא יכול היה לנהוג אחרת, אהב את החבריא והיה אחד משלהם. באחת המשימות נפצע קל. אנשי הכנופיות פחדו מפניו והוא זכה בפיהם לכינוי “השד האדום של הדרום”. ואף הכריזו על פרס של 1000 לא”י למי שיתפוס אותו.

 

השפעתו על אנשיו היתה עצומה,הוא היה דמות נערצת לוחמת ומחנכת. הוראותיו ופקודותיו נתקבלו על ידי פיקודיו כדברים שאין עליהם עוררין, הם ידעו שאחרי הג’ינג’י אפשר ללכת בעיניים עצומות. הוא ידע למזג את התפקידים של החבר והמפקד, למרות שרוב החילים היו מבוגרים ממנו, הוא נחשב ל”אבא” של כולם.

גרשון הצטיין בקור-רוח בלתי-רגיל. ידע לחייך ולהרגיע ברגעים שבליבו כירסם היאוש. הוא ידע עד כמה דלים הכוחות בנשק ובכח אדם ומה מעטים הסיכויים להחזיק מעמד – ואף-על-פי-כן שפע עליצות: “תראו, חבריה, יהיה טוב”. אימרה שהיתה שגורה בפיו. שבועות רצופים לא טעם טעם שינה. עיניו האדימו מרוב עייפות, אולם לא עלה על דעתו לבקש חופשה, פקודיו אהבוהו על פשטות הליכותיו, אומץ-רוחו ותבונתו.גרשון היה אהוב גם על חברי הקיבוץ, וביחוד על הילדים שהוקירו את “גרשון הג’ינג’י”. תבע מעצמו יותר מאשר מאחרים. לכל מקום מסוכן הלך בראש מבלי להבליט את עצמו.

 

עם התקרבות החזית ליד-מרדכי הועבר מטה הפלוגה לגבר-עם. החלו הפגזות והפצצות מן האויר. הקיבוץ פנה בבקשה לפנות את הילדים מהישוב המותקף. “הצלב האדום” השיב בשלילה. ואז הצליח גרשון בראש יחידת “חיות הנגב” לפרוץ בלילה ליד מרדכי ולחלץ את הילדים

שכה אהבם – למקום מבטחים. “חמש דקות לפני השעה ה-12” כדבריו. כשהחמיר המצב ניסה שוב להגיש עזרה למשק המותקף, אולם הכוחות שברשותו לא הספיקו להדיפת הצבא המצרי. בחצות 23.5.1948 חדרו שמחה שילוני, מ”פ “חיות הנגב” וגרשון ליד-מרדכי, שם עמדו על חומרת המצב. חילצו את הפצועים – 30 במספר במשורינים שעמדו במרחק רב מחוץ לגדר המשק. למחרת עזבו אחרוני המגינים את יד-מרדכי.

בהפוגה הראשונה בילה את חופשתו בבית הוריו. ושוב נקרא לדגל. “אבל, אמא, פשוט מוכרחים ללכת” – השיב לאמו שהפצירה בו שלא יסתכן יתר על המידה. היה לו קשה לעזוב את הפלוגה וקשה היה לפלוגה להיפרד ממנו. בקרבות “עשרת הימים” הוא קיבל פקודה לעבור לגדוד התשיעי ונאלץ לעזוב את פלוגתו שאותה חינך, ועודד בתקופות הקשות ביותר. גרשון, שהועלה לדרגת סרן, ירד עם יחידת משורינים לנגב והצטיין בפעולות רבות, בתכנון מדויק של מבצעים ובהעזה רבה. השתתף בכיבוש באר-שבע. בשעת פעולה בעורף האויב (פיצוץ גשר ליד הכפר דהריה לשם מניעת תגבורת מהמצרים) נפצע מקליע אנטי-טנקי, אולם לא הפסיק להדריך את אנשיו.הוא הועבר לעורף, ולמחרת, ב-26 באוקטובר 1948, מת בבית-החולים ברוחמה ונקבר ברחובות.

 

להנצחת זכרו קרא קיבוץ יד-מרדכי לבתי-הספר שבמקום בשם “בתי-גרשון”. בעלון יד מרדכי מס’ 9 נכתב: “שני בתי הספר  שבהם יתחנכו דורות ילדינו, ייקראו מעתה על שמו של גרשון עדות לקשר ולרחשי הלב שרחשנו לו בחייו. “בתי גרשון”- סמל הקשר וההערצה של ילדינו לגרשון.

זכר לאיש שמסירותו וגבורתו יהיו למופת לנו ולדורות הבאים. המשורר אבא קובנר הקדיש לו שיר בספר שיריו “פרידה מהדרום”.

 

יהי זכרו ברוך